באמצע שנות ה–90 הגיעה לכיתה הקטנה שלנו בחולון ילדה ושמה אלינה. העובדה שבאמצע שנת הלימודים מגיעה פתאום ילדה שלא דוברת עברית, לא מישירה מבט ועל צווארה שרשרת עם צלב קטן לא הייתה זרה לנו. העלייה האינטנסיבית מברית המועצות של השנים הללו זימנה לנו (בפרט לתושבי חולון ובת ים) שכנים, חברים, תלמידים חדשים - לעתים קרובות מאוד.

המורה הראתה לה את הדרך לשולחנה של טליה, הילדה הכי חכמה, עם הכתב הכי יפה והאמא הכי מקושרת בעיריית חולון, כדי שתשב לידה ותסביר לה לאט־לאט את החומר. אם תשאלו את הילדות הרוסיות של אז, שהפכו היום ברובן לנשים יפהפיות ומוצלחות, איך מצטיירת בזיכרונן ילדותן בישראל, לבטח הן תגדנה שנפגעו עד מאוד כשקראו להן "רוסיות", "זונות" או "אלכוהוליסטיות".

אבל באמת ובתמים שאינני זוכרת שלעגנו להן, נהפוך הוא - עזרנו, הזמנו אותן לשחק איתנו בהפסקות, בימי ההולדת בחרנו בהן למשחקי החברה ואף ניצלנו את יכולות הספורט וכישורי הציור הפנומנליים שלהן לצרכינו. וגם קינאנו בהן בשקט. אולי אני תמימה מדי, יכול להיות שלצד היחס הטוב שאני וחברותי הענקנו היו גם כאלו שהשפילו אותן עד עפר, לעולם לא אוכל לראות זאת בעיניהן כמו שהן לא יוכלו לראות אותי, מצחיקנית השכבה, זו שאף מסיבה לא מתחילה בלעדיה, בתור השמנה שספגה חצים מהרגע שפקחה עיניים בבוקר ועד שהלכה אל חלומותיה.

***

אחרי כמה חודשים שבהם למדה איתנו אלינה, פתאום נעדרה. לא סתם חולי או פינוק של יום אחד. למעשה, לא זכור לי שהחמיצה ימי לימוד לפני זה. משהו בחינוך הסובייטי הריץ אותה קדימה במתמטיקה ובהנדסה עד שהשאירה לנו אבק. עבר יום, חלפו עוד יומיים, יצאנו לחופשת פסח, שבעיצומה נפגשנו למסיבת כיתה באחד הבתים ושבנו אל הלימודים. באף אחד מן האירועים הללו לא נכחה אלינה. גם שבועיים מתחילת הלימודים עברו מבלי שתפציע בכיתה. כשביקשנו מהמחנכת את הטלפון שלה כדי לדרוש בשלומה, התחמקה זו באיזה תירוץ שאותו אינני זוכרת.

אחרי שלושה שבועות לערך, עת אנחנו מתכוננים לטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שומעים את "עמוד האש" ומדקלמים את "יזכור", נכנסה אלינה חפוית ראש אל הכיתה, התיישבה במקומה והביטה מטה אל שולחנה, מוציאה מחק וממלמלת בחצי רוסית ורבעי עברית "מי קשקש לי על השולחן?", ומתחילה למחוק. בלי לגרוע מכבודם של הנספים, השלכנו את דפי הטקס מידינו והתכנסנו במעגל סביבה. "אלינה, את בסדר?", שאלנו, "איפה היית? דאגנו לך ולא היה לנו את המספר"; "למה לא הגעת למסיבה? היה ממש כיף".

הבטתי על ידיה, הן היו מלאות במכות יבשות, בעיני הסקרניות עליתי מעלה, ועל צווארה נקודות אדומות וחרוכות - לימים הבנתי שהיו אלו סיגריות בוערות שהותירו אותן - שפתה העליונה מעט פצועה, ועיניה אומרות "הניחו לי". היא לא ענתה על שאלותינו, המשיכה בתנועת המחיקה עד שנכנסה למין אמוק ולבסוף התפרצה "מי עשה לי ככה בשולחן שלי? למה?", ויצאה בוכה מהכיתה. שי, המעתיקן, זה שהכין לעצמו שליפים בכל מקום, משך בכתפיו ונראה אבוד. "לא ידעתי שזה המקום שלה", אמר. המחנכת ציוותה עלינו להישאר בכיתה ורצה אחריה.

***

בשנה האחרונה אנחנו מתגוררים בבת ים. היא נגישה, יש בה ים במרחק הליכה של שלוש דקות מביתנו, קניון אחד גדול, מרכזי קניות ארוכים, המון ילדים ואנשים פשוטים וטובים. בקרוב נעבור למושב ובו יהיה לנו בית פרטי, כלב, גינה וכמה ילדים - אבל עד אז אני ובעלי נהנים מהעירוניות. לו זה די זר - אני גדלתי לתוך זה. בתחילת שנות ה–90 בת ים התמלאה בעולים מברית המועצות, ובאזורים מסוימים בעיר הזו יש סיכוי טוב שתרגישו זרים. לא פעם אני נכנסת לקוסמטיקאית, לספרית או לחנות בגדים, והמוכרות שם מחמיצות לי פנים - אני לא משלהם, ואין סיכוי שישראלית תשלם 500 שקל על שמלה מיובאת. גם כשאני נכנסת אל המעדניות ומבקשת פירות אסורים או בשר אסור עוד יותר, הן די בהלם ומזהירות אותי 40 פעם שזה לא מה שאני חושבת שזה. "זה בדיוק מה שאני חושבת שזה", אני עונה להן והן מזכות אותי סוף־סוף בחיוך.

העלייה הזו היא לא מה שהציגו אותה. הם עורכים ערבי ג'ז, רוק, בלוז וקלאסי בכמה ברים אותנטיים הממוקמים על הטיילת, נפגשים להרצאות, יש חוגי מהנדסים, מתמטיקאים ושח, הם תמיד לבושים הכי טוב, הכי מגוהץ ונטולי כל כתם, וראשם זקוף בגאווה, משל הם מהלכים בחצרו של הצאר. משהו בהם שונה כל כך מהאווירה הארץ־ישראלית המאוסה לעתים שלנו, ואני אוהבת לחבור אליהם ולגלות עוד ועוד. דובר רבות על האלכוהול, אז כן, הם חובבי אלכוהול לא קטנים.

פעם שאלתי את אדגר, הירקן שלי, למה זה ככה, אז ענה "וישראלים זה לא ככה? שם ברוסיה קראו לנו יהודים, פה קוראים לנו רוסים, אז הוודקה שותקת, ככה הכי טוב". וזה בדיוק כמונו, לא? הרי למי לא קראו "יהודי/חזיר/רודף בצע/אף ארוך", במולדתו, וכשהוא בא ארצה קיבל תווית עם ארץ מוצאו כאילו שהוא קשור אליה בחבל הטבור? אז הוודקה שותקת, איתה גם הבירה, והוויסקי בכלל - קולו נדם מזמן.

אני ובעלי אוהבים לשוטט בבת ים לעת ערב, אנחנו תמיד מוצאים מסעדות חדשות, נכנסים וטועמים את מה שהן מביאות עמן מהארצות השונות, לעתים רוסיה, אוקראינה, גיאורגיה, בוכרה או סין.

נסו למצוא לכם ערב ולבוא הנה, לבת ים, לכו למסעדת "יורש", טעמו שם את הנקניקים המגולגלים והממולאים ושתו איתם מעט וודקה, או קפצו לבר ה"קילט" והאזינו לגיטרות הבוכיות, לאיש הדומה באופן מפחיד לוודי אלן ושר באנגלית מתובלת ברוסית על האישה שעזבה אותו ובגדה בו עם מדינת נכר, תאכלו בורשט חם עם גבינת שמנת ב"בית החצ'פורי" ואם בא לכם קצת אסיה, הנה לכם סוד שמור, בתוך בניין מגורים קיימת מסעדה בשם "פק היי". יש בה עשרה מקומות והאוכל הסיני הכי טוב שאכלתי בחיי. אני נשבעת שלא קיבלתי שקל/ארוחה חינם מכל אלו שהצגתי פה. כן קיבלתי השראה גדולה, טעמים חדשים ותקווה יפה בלב.

***

מאותו היום שבו עזבה אלינה את הכיתה בסערה לא ראינו אותה עוד. בין שברי משפטים שדליתי משתי מורות שעישנו בסתר בזמן הפסקת עשר, הצלחתי לשמוע את המילים "אבא שלה", "רווחה" ו"מסכנה, היא ילדה עם פוטנציאל גדול". אינני יודעת איך כור ההיתוך הזה שיצרנו פה יצטייר בעינינו בראי ההיסטוריה. כל אחד עם עברו, עם משקלו, עם געגועיו ושנאתו למדינת הנכר שבה נולד ולמדינה שאליה היגר כדי להתיישב. כולם פה התגזענו האחד על השני, כולם הפילו את דיכאונותיהם - חלק על הממשל, חלק על חבריהם, חלק על הסוכנות וחלק על ילדיהם, וכולם ניסו לזקוף את ראשם ולשמר במעט את הדברים הטובים שהם זוכרים ממדינת האם. אינני יודעת היכן היא היום, מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הרים עליה אביה יד ומי שבר לו אותה בסופו של דבר (כולי תקווה שכך קרה). אני כן יודעת שגם אני חטפתי מאמי לא פעם, וגם היא חטפה מאמה, וצד אחד שלי אומר "איך יכלו?", והצד השני קורא על המעברות, על התקופה, על הגזענות או סתם מסתובב בבת ים ומבין הכל.

איך אמר החכם באדם: "בְּרֹב חָכְמָה, רָב כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב".