את עשר דקות הנסיעה שבין דרום יפו לצפונה הנעימה שירת אהבתה הבוכייה והעורגת של הזמרת פיירוז לאהוב לבה:



"אהבתיךָ בימי הקיץ ואהבתיך גם בחורפים



לך המתנתי בימי הקיץ ובחורפים



ועיניך הם הקיץ ועיני החורפים.



אך מועד פגישתנו, הו אהובי,



מעבר לאלו הימים"



באוטובוס המפואר שבו נסענו נשמעו זמזומי מנגינה חרישיים, אף אחד לא היה אמיץ מספיק להצטרף לפיירוז, לא בגלל הפחד מלהתחרות בקולה האלמותי, אלא בגלל המבוכה הזו של "מה יגידו עלי". אני יכולה להעיד בוודאות ש–90% מיושבי האוטובוס הכירו את השיר "חבייתק" - אם לא בגרסתה של פיירוז אז בגרסתה של זהבה בן, ואם לא של זהבה בן אז לפחות של חיים משה. ובכל זאת - שקט.



ובעצם, גם לפני כן היה שקט, אז למה שישתנה פתאום הדבר? למרות משחק ההיכרות שטרחו המדריכים להמציא ולהנחות, אף אחד לא באמת ניהל שיחה. ראשית, כי השפות היו שונות בתכלית, תארו לכם! קבוצה של 30 איש ובה שלוש שפות - ערבית, עברית ואנגלית, איך יתקשרו ביניהם? ועל מה אדבר עם פלסטינית שקיבלה אישור מיוחד להגיע אל הטיול הזה ובפעם הראשונה בחייה, לאחר נסיעה של שעה וחצי, מחסומים ועייפות, רואה בפעם הראשונה בחייה ים כחול? מה אוכל להגיד לה שירתק אותה ויזמין אותה לשיחה עמי כשמאחורי הים הקורא לה אליו. המיזם הזה, המקרב ישראלים ופלסטינים, נקרא "טיול", "טריפ" או "ריחלה", ונוסד כדי לקרב את אלו השוכנים מעברן של הגדרות ולא מכירים דבר מלבד מלחמות עקובות מדם על אדמה ושורשיה. "אתם שמאל קיצוני?", שאלתי את אחת המדריכות כששמעתי על המיזם. "הטיול הבא שלנו הוא ביפו", ענתה לי, "הדבר הראשון שנלמד שם הוא כמה יפו חשובה ליהודים ועל יונה הנביא כמובן".



"יונה הנביא הלך להביא", ציטטתי משפט ישן, וכשענתה לי בחיוך "לא הבנתי, לאן הוא הלך?", ויתרתי על הטרחנות ושאלתי לגבי שעה ומיקום.



"יש שם אבטחה?", שאלה אותי אמי כשאמרתי לה שאני הולכת לפגוש פלסטינים בפעם הראשונה בחיי, לא כאלו שגרים ביפו, בחיפה או ברמלה ותולים דגל בחלון כאות הזדהות, אלא מקומיים, אמיתיים, כאלו שעושים את קניותיהם בשוקי בית לחם ותופסים תנומה תחת עצי הדקלים של יריחו. נפגשנו בצהרי היום בפארק המדרון ביפו. איכשהו הופצה השמועה שאני עיתונאית, ומיד לאחר שקידמו את פני בברכה, ניגשה אלי אחת המדריכות ומאחוריה נשים יפות ומטופחות עם רעלות לראשן וביקשה בשמן, בערבית, שלא אצלם ואם כן, אז רק מאחור. אנשים המבקשים ליצור שיח עם ה"אויב הציוני" לא מתקבלים בסבר פנים יפות שם מאחורי הקווים והגדרות. "עכשיו אגיד לך את זה בעברית", אמרה וביטלתי אותה - "אין צורך, היו לי סבתות תוניסאית וסוריות, הבנתי הכל", אמרתי בערבית קלוקלת ובפעם הראשונה חייכו אלי הנשים שמאחוריה והודו לי ב"שוקראן" חרישי.



***



"הייתי פעיל בחמאס", אמר מנכ"ל המיזם, "באינתיפאדה של אמצע שנות ה–80, כשהייתי רק ילד, הניחו בידַי רוגטקות ואבנים, עיטרו את ראשי בסרט עם כתובית ‘בדם, באש, נפדה את פלסטין', ואמרו לי להשליך על כל מכונית שעוברת - והשלכתי, הרגשתי גאה בעצמי, אפילו פגעתי כמה פעמים. אם קרה ליושבים ברכב משהו? אני לא אדע לעולם", אמר בערבית כשתוך כדי כך שתי מתרגמות חוזרות על דבריו, האחת בעברית והשנייה באנגלית. "אבל הבנתי שאלימות לא תוביל אותנו לאף מקום", אמר וליטף את ראשו של בנו שהצטרף אליו לטיול. "'מוות לערבים', 'מוות לציונים', מי מכם לא אמר את אחד מהביטויים האלו?", שאלה אחת המדריכות. הבטנו האחד על השנייה ודי הובכנו, אני יכולה להעיד על עצמי שבשנות נעורי המשפט "ערבי טוב זה ערבי מת" ו"גם ארבעה מטרים מתחת לאדמה אין אמון בהם" היו שגורים בפי ובפיותיהם של חברי לכיתה. אני בטוחה שגם אלו שישבו על ידי, מוסלמים כנוצרים, שמחו לא פעם בשעת פיגוע "מוצלח" ואף לקחו קצת מהממתקים שחולקו להם שם בשדרות ניצחונותיהם. אבל לא לשם סגירת חשבונות התכנסנו אלא לשם ההיכרות - מי אתה האויב האכזר כל כך ולמה מעולם לא עמדת מולי ודיברת איתי? למה הכל דרך עיניה של התקשורת ורק בעתות שיברון ודם?



הנשים הפלסטיניות לא הזיזו מבטן מן הים, הגברים היו רגועים יותר, מתברר שכבר ביקרו בלא מעט מדינות ומאגר המים הגדול הזה, יפה ככל שיהיה, לא הותיר בהם רושם רב במיוחד. הבטתי עליהן, מתלחששות אם כדאי או לא, ורבע שנייה אחר כך חולצות את נעליהן ורצות על החוף הדרומי של יפו, משתכשכות במים, אוספות צדפים ומכניסות אל התיק, כמו דוגמות עבור אלו שלא עלה בידם לקבל אישור כניסה ארצה, ועל אף המים הקרים ושמלותיהן השחורות שהפכו רטובות, מביטות מעלה אל אלוהיהן, אלוהינו, ומודות לו על השפע שהעניק להן.



קינאתי בהן, שכן מי מאיתנו זוכר את הפעם הראשונה שפגש את הים? הכל כל כך בנאלי וקרוב לנו ונגיש לנו, כך שרעש הגלים, מעורר השראה ככל שיהיה, והשקיעות היפות, רומנטיות ויצריות ככל שיהיו, ואיש הארטיקים שמבטיח שהוא הולך אבל מסרב ללכת, הם חלק משגרת יומנו, אף פעם לא נתרגש ככה, אף פעם!



שעה אחר כך, באבו חסן (שאלתי את המדריכות למה בחרו לתת לאנשים מחברון ובית לחם דווקא חומוס, הן תירצו את זה בתקציב דל) התערבבנו קצת יותר. בשפת סימנים משונה, סיפרה לי אחת, נערה, על הציורים שהיא מציירת. ביקשתי לראות. מחברת שלמה של בכי, נערות בכל מיני וריאציות, גדלים ולבוש עמדו בלוקיישנים משתנים ובכו. "על מה הן בוכות?", שאלתי בערבית. "על החיים", ענתה ולא הוסיפה עוד.



"אולי גם על אהבה", נכנס אל דבריה אחד הנערים שהגיע וקרץ לה, היא צחקה והורידה ראשה במבוכה, טוב, אהבה זו אהבה.



***



אלו שישבו על ידי התעניינו בי, הם שאלו מאיפה הורי הגיעו ארצה והיכן ישבו, הם לא הכירו את הערים לוד, רמלה, חולון ובת ים, ביקשו שאסביר להם בזמן כמה זה רחוק מ"אל–קודס" ואחר כך סיפרו לי על הוריהם. אחת מהן אפילו הגיעה עם אמה. אני מקווה שזה לא יישמע כמו קלישאה כדי לקדש מטרה ספרותית כלשהי, אבל אמה נראתה צעירה ממנה בכמה שנים טובות. יכולתי רק לדמיין את החתונה שערכו לה ואת השידוך שהגישו לה טרם חוותה משהו בחייה. אבל לא אחטא בהתנשאות, אולי רצתה זאת, ואולי לחוות אפשר גם יחד. הרי גם אני נשואה, לא?



רגע לפני שיצאנו מאבו חסן נכנס אחד העובדים עם המון בלונים בידו ועוגה גדולה ויחד עם שאר העובדים חגגו למנהל המקום יום הולדת. הם הרימו אותו על כיסא, קשרו את הבלונים לראשו וביקשו מכולנו להצטרף לשירת יום הולדת ערבית–עברית מאולתרת, כולנו הצטרפנו.



לא פעם אני מדמיינת את האויבים הכי גדולים והכי שנואים שלי הולכים ברחוב ופוגשים בילד בוכה ומחפש את אמו - אני מנסה לתאר לעצמי את הסיטואציה - האם יגישו לו יד? ואם יידעו שהוא יהודי? שהוא בן אויב? שהוא מתחנך על הגדרות קיצוניות? ייתנו לו מים? יעזרו לו לחפש את הוריו?



הרי את שמחת היום ההוא ביפו חווינו יחד, את יום ההולדת של האיש שאף אחד מאיתנו לא מכיר, חגגנו יחד, את דוכני התכשיטים, השעונים והתיקים בכיכר קדומים פקדנו יחד, והצדק עמי, האמינו לי, שכשדיבר המדריך על נפוליאון ועל יפו, נותר כמעט לבדו, את אף אחד זה לא עניין - כולם רצו לעשות קצת שופינג. כן, גם אני, שגרתי ביפו ארבע שנים קצרות מדי.



"אז לדעתכם אפשר לקרוא לזה כיבוש?", סיים המדריך את דבריו אחרי שדיבר על נפוליאון, על מעברי הסחורות, על כך שיפו הייתה עיר הנמל של ירושלים ועל כל שמותיה. "מה הוא רוצה?" אמרה לי אחת, שמה חוריה (חופש) בעברית מאולתרת. "מאיפה אני יודעת? מה את אומרת על התיק הזה?", עניתי בערבית מאולתרת עוד יותר. "לא יפה", סימנה לי בידיה. אבל קניתי אותו בכל זאת והיא צחקה. "אין, אף פעם לא יהיה שלום", אמרתי ועכשיו שתינו צחקנו, עד שצעק עלינו המדריך ואמר שלא בשביל זה התכנסנו פה.



כשחזרו על דבריו בערבית, באנגלית ושוב בעברית, כבר היינו בדוכן הגלידה הקרוב. הזמנתי אותה לשני כדורים וקצפת, וכשראו אותנו שאר חברי הקבוצה - באו אחרינו וקנו גם להם. כך ישבנו עת שקיעה, ביפו היפה, פלסטינים וישראלים, ולרגע החליף מתק הגלידה את טעמה המר של הפוליטיקה הרעה. לרגע היינו בני אדם בטיול שגרתי בעיר היפה.



בדרך חזרה, שבעים ועייפים, המשיכה לשיר לנו פיירוז. הפעם שמעתי קולות שירה מחברי לטיול וביניהם גם את שירתי:





"על פנַי חלפה נוכרייה, ומכתב הפקידה בידי,



הוא נכתב בדמע היגון, על ידי אהובי



את המכתב פתחתי, אותיותיו אבדו לעולמים



חלפו הימים ובינינו הפרידו שנים,



ואת אותיות המכתב מחו מֵימֵי החורפים".





כל גדר נפרצה ביום ההוא, גדר אהבתה של פיירוז וגדר המבוכה והאימה של כולנו, אלו שהחליטו לאהוב את אויביהם ולו ליום אחד שמשי של אביב.