באחד הרגעים החזקים בסרט "זה רק רוק'נרול" (ישודר בכאן 11, 17.4) נראה גיבור הסרט - האמרגן שוקי וייס - במשרדו, רגע אחרי שקיבל בשורת איוב על כך שלהקת דפש מוד ביטלה את הופעתה בארץ. זה קורה באוגוסט לוהט של 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. וייס, שרק ימים ספורים קודם לכן הצהיר בראיון טלוויזיוני שהלהקה תגיע, יושב ובוהה לעבר אופק לא מוגדר. או לכיוון הפוסטר של המופע שלא יתקיים לעולם.

בפארק הירקון הכל כבר מוכן. ציוד ההגברה, מסכי הענק. "אפילו פרחים באגרטלים שמנו להם בחדר", מספר אחד מאנשי ההפקה. ועכשיו צריך לפרק הכל, להשיב לרבבות צופים את כספם ולהתגבר גם על הנזק התדמיתי שיפגע בסיכוי להביא אומנים עתידיים לישראל. בקיצור, באותו רגע מדובר במקצוע הכי מחורבן במדינה. ואז, באקט עריכתי מתבקש, הסרט קופץ שלוש שנים קדימה, למסיבת העיתונאים של חברי דפש מוד שהגיעו לבסוף לישראל. בהפקתו, כמובן, של שוקי וייס, שמשחרר חיוך קטן של רווחה.

סיפורו של וייס, שמובא בהרחבה בסרט שביים אמיר פיינגולד - החל מימיו כמוכר צעיר בחנות תקליטים תל אביבית ועד הפיכתו ליבואן המרכזי של הופעות ענק מחו"ל - הוא רק דוגמה צבעונית לסיפור רחב בהרבה. סיפור שהשורה התחתונה שלו היא שאנשים שנאבקים כאן כדי לספק תרבות ולוקחים בדרך סיכונים ממשיים - כלכליים ונפשיים - הם ציונים אמיתיים. ופטריוטים גדולים של המדינה הזו. בסצינה אחרת בסרט וייס עומד בפוזה מוכרת לצד עוד במת ענק בפארק הירקון ונשאל בידי כתב אם לא מפריע לו שבזמן שחלקים שלמים של ישראל מצויים תחת הפגזות, הוא מכין עוד מופע במרכז הארץ.

האמרגן הוותיק עונה, מתוך שכנוע עמוק, שאם העורף לא יהיה חזק, כל המדינה לא תהיה חזקה. ושפגיעה במרקם החיים הנורמלי תהיה בדיוק מה שהאויב מייחל לו. והוא צודק לגמרי. חוסן אמיתי של מדינה לא נוצר רק באמצעות צבא, ואפילו לא הייטק. אלה הן החוויות התרבותיות הגדולות, המעצבות, אלה שנותנות לך להרגיש ולו לרגע כמו עוד אזרח נורמלי של העולם, שמאפשרות לנו לקחת אוויר ולהמשיך הלאה, בתוך כל הטירוף הזה.

ואני לא מדבר רק על אמרגנים של הופעות ענק, אלא על כל איש תרבות בישראל שמוכן להסתכן ולהילחם למען האומנות שלו. כי הארץ הזו אוכלת אומניה, חשוב שתדעו את זה כקוראים. וכל מי שלא הולך בתלם המיינסטרימי, שרק הולך ונהיה צר, גוזר על עצמו חיים של חוסר ביטחון כלכלי ולפעמים אפילו דלות. ויותר מזה, הוא גם לא זוכה להערכה של החברה שבה הוא פועל (בהכללה, כמובן). אנשים מחוץ לתחום היצירה בישראל נוהגים להביט על אומנים כעל יצורים מפונקים, מנותקים. כאלה שלא זקוקים לאמפתיה, ודאי לא לסיוע כלכלי. הם לוקחים כמעט כמובן מאליו את כל השירים, הסרטים וסדרות הטלוויזיה המקומיים שהם צורכים בהנאה מרובה, בלי להכיר בקושי הגדול של האנשים שמאחורי היצירה. אין מה לדאוג להם, אלה. הם סלבס.

אבל יש מה לדאוג. ויש גם הרבה על מה להכיר תודה. אני לא נכנס לכיס של שוקי וייס, ולא מכיר את טבלאות האקסל שלו. אבל אין ספק שאמרגן מסוגו, שהרים מופעי ענק לאורך עשרות שנים, ועוד במקום בלתי אפשרי כמו ישראל, יכול היה להיות אדם אמיד במיוחד במדינה אחרת. אבל יש לו קיק מלראות קהל ישראלי שזוכה לצפות ברולינג סטונס בתל אביב. כבר אמרתי, פטריוט.

מה שמאיר עוד זווית בסיפור הזה. בשנים האחרונות, האופציה של קפיצה לחו"ל כדי לראות הופעה הפכה לנגישה מאוד. בעיקר בגלל הוזלת הטיסות. ולצדה מתגברות הטענות על מחירי הכרטיסים הגבוהים להופעות של אומנים בכירים שמגיעים לישראל. חשוב לזכור שלהופעות האלה יש חשיבות עצומה בחיזוק המעמד הבינלאומי של ישראל, בעיקר בעידן ה־BDS. ושהן גם מספקות חוויה ייחודית של אומן בינלאומי גדול, למול קהל ישראלי. בקיצור, לא נורא אם תשלמו קצת יותר. ותתלוננו פחות.