למחרת הבחירות התקשרתי לבני בניו יורק. ע' הוא השקול, הענייני, המסודר, המתון, המחושב והמנומק בינינו. הוא מנתח כל בעיה עד סופה. הוא יורד לפרטים הקטנים ביותר. הוא עומד על שלו ונאמן לעקרונותיו. אבל אינכם רוצים להיות בסביבתו כאשר הג'ננה השנתית בוקעת ממנו. בבית ששכרנו פעם בסקרסדייל, יש חור היכן שע' בעט בקיר ברגע של תסכול גדול. עכשיו זה רשמי, אמרתי לו, אנחנו פליטים. "חשבתי שתמיד היינו פליטים", ענה ע'. זה הילד.

לא תתפסו אותו בסערת נפש גדולה או חובט על חזהו באגרופים. הוא אינו פרטנר להתגולל איתו על המנצחים בבחירות. הוא לא מכנה אותם שרצים. הוא אינו מקלל ואינו מנבל את פיו. באינסטינקט הבריא שלו הוא יודע שאין לו בית לחזור אליו ואף אחד לא אשם חוץ מאלה שאינם כשירים לחיות בישראל.

היה רגע שחשבתי שמתחת לרטוריקה המלוכלכת, להתנהלות הנבזית של נתניהו ולשלומיאליות מעוררת הרחמים של אלה המכונים שמאל, אמרתי לו, יש זרימה שקטה של מים עמוקים שתשפיע על תוצאות הבחירות. "אני מכיר אותך", אמר ע', "אתה תמיד חוזר לשם. יש בזה חן רב, אבל זה תמיד לא ריאלי באותה מידה". ועדיין, אמרתי, הבוקר אני מרגיש סבא יוסף יותר מתמיד. את חפצי היודאיקה היקרים לי אטמון בשתי מזוודות בחצר של צייד הלובסטרים הסמוך והם יהיו שם כאשר אשוב, אם אשוב, אחרי השואה.

באחד מפיתולי הגורל במשפחה, מת אבי לפני לידתם של שלושת ילדי. סבא יוסף חי 15 שנים אחריו ומת כשע' היה בן 9. ילדי הכירו את הסבים והסבתות שלי אבל לא את סבא שלהם. לכן הפולקלור על סבא יוסף חי יותר בתודעה שלהם. "נשאר לך מה לטמון?", תהה ע'. אתה יודע, אמרתי, שאריות. כמה חנוכיות, כמה ציורים, כמה פריטי כסף, כאלה.

הניתוח של ע', שלא בציטוט מדויק: ישראל סיימה את נדידתה לימין האידיאולוגי, המשיחי, ההתנחלותי והדתי בתהליך ארוך, שבמקביל אייד את השמאל שנשאר מיניאטורי וסמלי בלבד וכמובן נטול כוח אלקטורלי. אני מעדיף הסברים ארוכים ונפתלים יותר, שמקורם מן הסתם בעובדה שהייתי בהכרה מלאה ובדעה צלולה בשנות האימפריה, שעברתי את הסבירות הנמוכה של יום כיפור, תלשתי שערותי עם עליית בגין והליכוד וליטפתי את עצמי כאשר סאדאת נאם בכנסת. בניגוד לילדי, חייתי את חלק הארי של חיי בישראל. היא כואבת לי, משפחתי קבורה באדמתה, אני מאמין אדוק בכותרת "אינך יכול לשוב הביתה". לפעמים חורה לי שאין התארגנות ספונטנית במשפחה בעיתויים סמליים, להודות לי על ראיית הנולד בתחילת שנות אלפיים והחלטתי להגר מישראל. אם הייתי הם, הייתי שולח לי פרחים או חבילת שי טעימה מ"ראס ובנותיו" או שובר למסעדה טובה. אבל המשפחה לא מה שהייתה. כמובן שאינני מסיר אשמה מעצמי.

אני מתעקש על חובתי להבהיר שהגירה אינה בהכרח הדרך אל האושר. שלא כל אחד כשיר להגר. שהגירה אינה לבעלי לב חלש. שלעתים הגירה והשתקעות בלב אזור כפרי בקצה העולם והתרוששות כספית במקביל אחרי שהתא המשפחתי התפרק, מאתגרת את אהבת החיים. את השבועות האחרונים העברתי עם 100 דולר בבנק בעיצומה של סופת שלג עיקשת שסירבה לפנות מקום לאביב, כשאיני מסוגל לדרוך על הרגל מתוך הבנה עמוקה וטוטאלית שאף אחד שיעבור במכוניתו בכביש לא היה איתי בבליך, בנח"ל, ביד חנה או ברמת חן. ביני לביני התרגלתי לרעיון שהכאב בלב אינו גזים, ואם אתפגר לילה אחד במיטה, נקודות האור הן שזה יהיה ללא כאבים, לא בטיסה ומבלי שאף אחד ממשפחתי ימצא אותי. עברו במוחי שני אנשים בערך שעלולים יהיו למצוא אותי באביב, ושניהם בנויים לשרוד את זה.

***

לפני ליל הבחירות שלח לי חבר לינק לערוצי טלוויזיה בישראל. בשנים האחרונות הפסקתי לעקוב אחרי התקשורת הישראלית. היו לי כאבי גמילה קשים יותר בחיי. יומיים לפני הבחירות לא עמדתי בפיתוי. כאשר הסלימו המולת־מלחמת־טרפת־הבחירות בטוויטר, הרשת החברתית היחידה שעניינה אותי, השארתי ציוץ פרידה מנומס, החזרתי כרטיס חבר ופרשתי. המפגש שלי עם הקללות, העלבונות, ההתנשאות, השנאה, הכיעור, הניתוחים חסרי השחר והאיבה הגדולה לנתניהו ופיגועי הסיכול הממוקד שערך יאיר בנו, עוררו בי קבס ושאט נפש. בעיקר חששתי שהחשיפה לאלה תעורר את מרבצי השנאה ששקעו אצלי לקצות הגפיים והתיישבו בפרקים כמו קריסטלים מחומצה אורית בדם הגורמים לגאוט. העדפתי כאבי תופת מאשר את מה שנראה בעיני ירי בכינון ישיר.

אז נפלתי על מחזה אימים בשידור שבו חרץ רן רהב את לשונו וגלגל אותה בפרהסיה כמי שמבקש להעיר דגדגן רדום. רהב יגיד מקנאה. אחר כך מצאתי עצמי תוהה למה כמות כה גדולה ולא מידתית של גברים בישראל, לפי מדגם טלוויזיוני, קירחים ואף מגלחים את ראשיהם כמו בלופלד מג'יימס בונד. גם אני בתהליך של פרידה משערי שנלחם לזכותו עד לאחרונה, אבל מה המסר של התגלחות המבריקות הללו? הנשים נראו לי קשות, קולניות, בעלות קול מתכתי וסגנון דיבור של מפקדות סטאלאג. השפה הפכה קשה, רבת עיצורים, גרונית, שתלטנית, נעדרת כל רכות, גוערת תמידית בזולת ודרוכה להיכנס לדבריו בנעליים מסומרות. הסלנג החדש נשמע כסוג של עצלות יצירתית ובעיקר, האלימות באוויר. לא בכדי ברחתי מכל אלה.

ילדי טרם הודו לי בטקס רב–משתתפים, אבל הם יודעים שהם לא היו שורדים את ישראל החדשה. אינני יודע כיצד ממשיכים לחיות כאילו הכל רגיל כאשר בעורף מרצד החיקוי הנפשע שעשו בתעמולת הליכוד לידידי אמנון אברמוביץ'. אינני אציל ואמיץ כמוהו. אני הייתי דורס מישהו. סיבה טובה נוספת לעובדה שאינני חי בישראל.

אין לי ויכוח עם הימין. כאדם צעיר למדתי שאין לך סיכוי מול מאמינים פנאטים, מסורים לדרכם ונטולי ניואנסים. בעיקר כשהם הרוב ומנצחים כרונית. רוב הזמן היה הוויכוח שלי עם השמאל, וכעת לא נותר עם מי להתווכח. השמאל הישראלי התנדף כנפיחה. תוחלת חייו האמיתית הייתה משנות ה–60 בערך, התעוררות ב–67' ו–73' וגסיסה ארוכה שהחלה במלחמת לבנון ובעקבותיה. השאר הם ערבי הווי. השמאל הישראלי לא הצליח לגרוף לתוכו את אזרחיה הערבים של ישראל. מאז כיבוש השטחים וההחלטה לא לסגת מהם, להתנחל בהם ואף לספח אותם אחרי חצי מאה, לא נותרו לישראל בכלל ולשמאל בפרט, אוהדים בשמאל העולמי. הוויכוח היצרי והאלים ביותר בחוגים אינטלקטואליים בעולם הוא על ישראל ומדיניותה כלפי הפלסטינים. הדים מעטים ממנו מגיעים לישראל המגיבה בחרון קדוש. אינך יכול להכריז על עצמך כציוני בעולם מבלי שהקולגות ומכריך הקרובים ביותר ישליכו עליך קניידלך בשולחן הסדר. זה לא רק ה–BDS, אלא גם אנשים שלוקחים ממך צעד הפגנתי גדול בחנות יין.

עברו הימים שבהם היו בישראל שתי מפלגות קומוניסטיות שמאלניות יהודיות וערביות כאחד. תמר זנדברג אינה מיקוניס, לא רק משום שהיה חתום על מגילת העצמאות, ואבי גבאי אינו יערי, חזן ומשה סנה. בעת ההלוויה של סנה בקיבוץ יד חנה, אמרתי לחבר שלדעתי השתתפו בה כל שארית הפליטה של השמאל בישראל, וזה היה בית קברות קטן בפאתי מטע הבננות. עמוס עוז היה שמאל ישראלי ואפילו הוא ידע שאינך יכול להיות נביא היכן שכולם נביאים. ושמחה פלפן ומקסים גילן ואליעזר פיילר ואחרים. אלה מי שעמלו על מציאת מסילות שלום כדרך חיים.

בשקט, ללא המולה, בחשאי, כשרוב הזמן השב"כ זינב בהם, ואורי אבנרי שלא חשש להיפגש עם ערפאת ב–1982. שנים מעטות לאחר מכן אפילו בימין היו מי שגילו נכונות לדבר עם אש"ף. כל אלה אינם, וחלפו מן העולם. השמאל שצמח בערוגות שהשאירו, הטמיע תוך כדי תנועה את מגבלות העיכול והתמורה בעם, והבינו באינסטינקט של הישרדות את האיוולת בהתעקשות על השלום כערך עליון של השמאל. העבודה ומרצ אינן שמאל, כי הן ויתרו על המורשת והתפשרו על עיקרי המאבק. את מדינת ישראל הקימו עסקנים ואבות מייסדים מהשמאל, והם שלטו עד שהסתאבו. סופו של תהליך שהמודחים, הדחויים והמופלים לרעה תבעו צדק היסטורי שהתממש בתהליך ארוך. ישראל נותרה ביתו של הימין עם כמה כיסי התנגדות לא אפקטיביים של פליטי שמאל. כמה מגוחכת הייתה התקווה ששלושה גנרלים ויאפי לבן שיער אחד, שהוא חיקוי פוליטי לנערת גומי, הם מבשרי מהפך אמיתי. במקרה הטוב הם נציגים של האידיאה שנהרוג את הערבים אחד–אחד ולא מחנה–מחנה.

***

אני קורא בעניין ספר חדש בשם "גוב האריות" (The Lions' Den”"), המספר את סיפורם של אינטלקטואלים יהודים שמאלנים, הגותם ומה עלה בגורלם. ביניהם חנה ארנדט, נועם חומסקי, ארתור קסטלר, פרד האלידיי, איי. אף. סטון ואחרים. הספר גורס שמצב הרוח בקרב יהדות אמריקה הוא שיברון לב גדול. שישראל הרשמית באמצעות נתניהו מוצאת מפלט, כמעט מקלט מדיני, אצל דיקטטורים אנטישמיים, ושחלפו הימים היפים שבהם הייתה גולדה מאיר הסבתא השנונה מפלשתינה ופיט סיגר והאורגים שרו בהתלהבות "צאנה, צאנה, צאנה" בטלוויזיה. בספר מצוטטת ג'קלין רוז, פסיכיאטרית בריטית מפורסמת, שאבחנה את הציונות כ"תופעה של טירוף קולקטיבי", שהוא דוגמטי, מרושע ולא רציונלי.

עד מלחמת ששת הימים נהנתה ישראל מחיבה גדולה בעולם. היו לה שגרירים ומליצי יושר איכותיים מטעם עצמם. במרחב המחיה הקטן בין סוף השואה והיוודע תוצאותיה הקשות ועד הכיבוש המקרי של השטחים, היינו חבר'ה טובים. מי זוכר שהצלם הנודע רוברט קאפה תכנן להשתקע בישראל. פחות ממי שזוכרים את סירובו של אלברט איינשטיין לכהן כנשיא המדינה. השמאל של אותם ימים גינה את האחיזה האימפריאליסטית של בריטניה במזרח התיכון ותיעב את גישתם העוינת של ממשלים ערביים כלפי מדינת ישראל הצעירה.

מקור השמאל האוהד הזה במהפכה הרוסית ובעולם שאחרי מלחמת העולם הראשונה. זה השמאל שהקים את הרזיסטנס בצרפת, שנלחם נגד גרמניה, בפאשיזם בספרד וראה בעיניו את מחנות ההשמדה. הקמת ישראל הייתה בעיניהם המשך ישיר ומתבקש של מאבק ארוך, והם סירבו לקנות את הבדיה שההגנה אנסה נשים ערביות. לחשוב שבמהלך 50 שנות כיבוש איבדנו את התמיכה הגדולה הזאת, זה להבין עד כמה ימינה שברה ישראל וכמה מקובעת ושגורה הפכה הנטייה הזאת. ובעיקר ההכרה שהימין לא יניח לנו לשנות כיוון ולנסות להציל: לא בדרך דמוקרטית, לא במאבק ולא אחרת. מי שחגג כמוני בר מצווה ביוני 67', חייב להסתגל לרעיון שישראל אינה מסוגלת לשוב מההחלטות הדרמטיות שקיבלה בשטח. היא לא תפנה התנחלויות, לא תחזיר שטחים ולא תחלק את ירושלים.

זה כל מה שצריך לדעת. זה ו"שלח את עמי" או לפחות את חלקו. לא רק במערכה של 2019 הפסדנו אלא במלחמה כולה. מי שאינו רוצה, כמוני, להיות חלק מעם שמוכן לעשות כל מה שנדרש כדי להמשיך ולהניח מגף על צוואר הנכבשים ולחנוק את הפלסטינים אף שאיחל לעצמו אויבים איכותיים יותר, צריך לקום ולעזוב או להישאר. אישית הייתי מניח לטענה הדמגוגית בדבר המצב החמור והבלתי נסבל באמריקה. נורא ואיום ללא ספק. אבל אבותי אינם קבורים כאן. הם לא נלחמו על עצמאותה. אני אורח לעת זקנה וע' ואחיו אזרחים אמריקאים המשתתפים במעשה הדמוקרטי. זה כל מה שרציתי עבורם ולהיות קרוב אליהם.