זאת לא הפעם הראשונה שאני כותבת על סבתא אלה שהייתה ניצולת שואה. כבר סיפרתי על דפי עיתון זה את סיפורה העצוב. על בנה הקטן שנלקח לתאי הגזים. על התלאות והרעב הנורא שעברה במחנות הריכוז השונים אליהם הועברה בקרונות רכבת דחוסים מבני אדם כאילו היו בהמות. על כך שבמחנה, שפשפה את גופה בשלג של החורף הקר באירופה על מנת לשמור על צלם אנוש וניקיון מינימלי של הגוף. על ההבטחה שהיא נתנה לאמה להיאחז בחיים, כאשר הסבתא רבא שלי אסרה עליה ללכת לתאי הגזים ביחד עם הילד הקטן ואמרה לה: "את תקימי משפחה חדשה כי את עוד צעירה, אני אלך עם הילד". על החלום שהיא חלמה יום לפני שהסתיימה המלחמה כאשר היא עדיין נמצאת במחנה הריכוז, ובחלום היא רואה את אביה מופיע בחלון ביתם ומגיש לה תפוח - אותו תפוח שהיא חלמה לנגוס בו מיד כשתסתיים המלחמה והיא תרגיש את המיץ ניגר על שפתיה היבשות.

בבוקר אחרי אותו חלום היא קמה בבוקר בהרגשה שהסיוט נגמר, ואמנם כשיצאה מהביתן שבו ישנה, היא ראתה במחנה חיילים של צבאות בנות הברית מגישים מים ואוכל לשורדים והמחנה ריק מאנשי אס אס. על ההפלגה המטלטלת באוניה רעועה לעבר חופי הארץ ביחד עם הרבה שורדים אחרים, וכאשר הגיעה האניה ליעדה ועוד לפני שהאנשים ירדו לחוף, הגיעו הבריטים ושלחו את כולם למחנה בקפריסין למשך שנתיים נוספות, שאחריהן כבר עלתה לארץ עם קום המדינה, מבלי שישליכו אותה שוב למחנה כזה או אחר. על הגאווה שחשה כל פעם מחדש ביום העצמאות כאשר ראתה בשמי הארץ, "מטוסים שלנו עם טייסים שלנו". למראה המטוסים, הנקמה בצורר הנאצי הייתה מתוקה מאין כמוה.

אסור להתפשר על אמת הקשורה לשואה
 
ועוד אני זוכרת שכל מה שהיה חשוב לסבתא זה היה האוכל. צריך לגמור הכול מהצלחת ולא להשאיר פירור, כי כל פירור כזה, אילו היה לה במחנה, היא הייתה מאושרת. פעם, ביום הולדתה של אמי, שאלתי את סבתא האם היא חגגה לבתה ימי הולדת כשהייתה ילדה כפי שאנו חוגגים היום לילדינו. היא ענתה במבטא הפולני שלה: "לא צריך יומולדת. בשבילי ששרדתי את התופת, כל יום זה יומולדת, בשבילי ובשביל המשפחה שלי". כך חשבה סבתא וכל מה שהיה חשוב לה, שלילדים ולנכדים לא יחסר אוכל, ובשביל שיהיה אוכל, צריך גם להיות תלמידה טובה בבית ספר כדי לרכוש מקצוע ולעבוד ולהתפרנס. אותה מלחמה כבר נגמרה מזמן, אך מלחמת הקיום וההישרדות, הדאגה המתמדת והחרדה היומיומית לביטחון היקרים לה, דאגה שפגעה לא מעט בבריאותה, לא הרפו ממנה לרגע, ולרגע לא הייתה לה שלווה בגלל אותה מלחמה.
 

לא מזמן פרצה סערה בקשר לחוק הפולני, כשגם ראש הממשלה בנימין נתניהו וגם השר ישראל כץ אמרו בקול מה הם חושבים על פולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים. חשבתי אז שזה לא היה חכם במיוחד - דווקא אחרי היוזמה של הפולנים להקים ועידה נגד אירן, להזכיר להם נשכחות מתקופת השואה. אפילו חשבתי שזה טיפשי, ואז נזכרתי באחת הפעמים שסבתא סיפרה לי שכאשר הארגון לנפגעי הנאצים הציע לה לנסוע על חשבונו לטיול לפולין ארץ הולדתה, היא סירבה בכל תוקף. "למה לא נסעת"? שאלתי אותה. "כי הפולנים לא היו פחות גרועים מהנאצים, ואני לא רוצה לראות את הפרצוף שלהם ולהיזכר, אני יכולה לקבל שם התקף לב ולמות על המקום". כשאני נזכרת בדברים האלה, היום בדיעבד אני לא מוצאת פסול במה שאמרו נתניהו וישראל כץ. אם זו האמת, היא חייבת להיאמר בלי פחד ומורא כי לעולם אסור להתכחש לכל אמת הקשורה לשואה או להתפשר עליה, כי על בסיס אמת זו קמה המדינה. 
 
בטקס הדלקת המשואות הקרוב, ידליקו משואות שישה ניצולי שואה. כמי ששייכת לדור שלישי לניצולי שואה, שנושאת בתוכה את הכאב של סבתא ביחד עם כל כך הרבה מבני גילי שמשפחותיהם שרדו את השואה, אני חושבת שאין ראוי יותר שגיבורים אלה ידליקו את המשואה ביום העצמאות, וימשיכו להדליק אותה מדי שנה בשנה.