1. זמן תפילה: אי אפשר להמעיט בערכה של הדרמה המתחוללת עכשיו על הציר הנפיץ שבין טהרן לוושינגטון. ההודעה האיראנית שלפיה המחויבות להסכם הגרעין פוחתת, נחזתה על ידי אמ"ן כאפשרות פעולה של האייתוללות באמצע השנה שעברה. ההודעה כוללת גם אפשרות לחזרה איראנית להעשרת אורניום. היא מוכיחה (מעבר לדיוק האמ"ני) גם את העובדה שאיראן אכן קורסת וטראמפ אכן מוריד את משטר האייתוללות על ברכיו.
על פניו, זהו תרחיש החלומות של בנימין נתניהו. רק שאלה אחת נותרה פתוחה: האם התרחיש ימשיך להתגשם כחלום, או שישבור בשלב מסוים לכיוון של סיוט.
באיראן ניטש בשנתיים האחרונות מאבק איתנים בין הקיצונים (הגנרל קאסם סולימאני ואיתו השליט העליון) ל"מתונים" (הנשיא חסן רוחאני). המדיניות האמריקאית גורמת למתונים להתכנס לתוך הגרעין הקשה של הקיצונים. זו אינה המצאה איראנית, זה תהליך דומה בכל עם במצור. איך זה ייגמר? אם ימשיכו להתרסק, מסוגלים האיראנים לשנות מדיניות ולבצע "פריצה" מהירה ועוצמתית לפצצה. זהו מצב מסוכן מאין כמותו. יש להם פוטנציאל לבצע אותו, בתנאי שהם מוכנים לשלם את מחירו. האם המערב (כלומר המוסד ואמ"ן) יגלו את הפריצה הזו מבעוד מועד? האם הנשיא טראמפ ייתן את ההוראה היחידה שיכולה לבלום פריצה כזו, כלומר תקיפה אווירית מסיבית מיידית? האם האיראנים ישחררו את שערי הגיהינום במצב כזה, כלומר ישגרו כל מה שיש להם לשגר על מדינות הנפט ויורו לנסראללה לרוקן את מחסניו עלינו?
אנחנו נמצאים עכשיו, מבחינה היסטורית, ערב האירוע. טראמפ מתפקד בינתיים, בסוגיה האיראנית, באופן מושלם. השאלה היא, האם ימשיך באותו קצב. יש הבדל בין הטלת סנקציות להכרזת מלחמה. טראמפ סולד ממעורבות אמריקאית צבאית בשדות זרים. אפילו מסוריה הוא חותר לצאת. אישיותו הבלתי צפויה עלולה לגרום לו "לאבד עניין" בשלב מסוים, בדיוק כפי שקרה עם קוריאה הצפונית. בקיצור, זה הזמן להתפלל ולאחל הצלחה לכולנו. כך או אחרת, אתם לא רוצים להיות איראנים עכשיו.
2. עליית מדרגה
גזרת עזה, כנגזרת שוליים של הפרשה האיראנית, יצאה השבוע להפוגה; אבל הסירו דאגה: היא תכף תשוב. בניגוד להצהרות של האופוזיציה ומיטב הפרשנים, ישראל לא הפסידה בסבב האחרון. היא גם לא ניצחה. היא מנסה להמשיך לנהל את האירוע במינימום נזק וסיכונים. הבעיה שלי עם נתניהו היא העובדה שהוא לא לוקח אחריות על המדיניות הזו. עזה, מבחינתו, היא ילד מחוץ לנישואים. בימים רגילים הוא אץ־רץ להגיב על כל געיה של חצי שמאלן, על כל ציוץ של סגן פרשן. אבל כשהמחצית הדרומית של המדינה מריחה אספלט ומאות אלפי ילדים מבוהלים מצטופפים בממ"דים, חפשו אותו. הוא לא מצייץ, לא קופץ, לא מדבר ולא מתפאר. הוא נוכח־נפקד. מכיוון שאין לו את שר הביטחון להשליך עליו אחריות (כי זה הוא), הוא פשוט יורד למחתרת, משל היה איסמעיל הנייה עם חידוש הסיכולים הממוקדים.
צה"ל והשב"כ, אוגדת עזה ופיקוד הדרום הציגו בסבב האחרון עליית מדרגה אלגנטית שהניבה פירות לא רעים. מה שהצית את האש היה אותו מארב של צלף מהג'יהאד האסלאמי, שפצע קצין וחיילת על הגדר. במטכ"ל היו גם כאלה שחשבו שלא צריך להגיב תגובה חריפה. הרמטכ"ל אביב כוכבי הכריע אחרת והתגובה של צה"ל הפתיעה מאוד את חמאס (שלושה פעילי חמאס הרוגים ביום שישי שעבר). מגננה נכונה של האוגדה גרמה לכך שחמאס וג'יהאד לא ימצאו מטרות תגמול ראויות באזור החיכוך ביממה שאחרי, מה שגרם להם, מחוסר ברירה, למצוא פורקן ברקטות. בשלב הזה הוציאו כולם את הידיים מהכיסים והורידו כפפות.
חיל האוויר, שממשיך לשפר יכולות על בסיס כמעט יומי, התחיל את האירוע בקומה שבה נפסק החיכוך הקודם. לא עוד פגיעה בתשתיות, גם מהסיבה הפרוזאית שכבר כמעט אין תשתיות שלא נפגעו. במקום לעסוק בנדל"ן, קיבל הצבא הוראה להרוג פעילי טרור ולהשמיד חמ"לים, גם אם הם ממוקמים בבנייני מגורים. זה, בתוספת הסיכול הממוקד של החלפן והשמדת מנהרת הג'יהאד, יצר משוואה ברורה שבה ארגוני הטרור הפסידו הרבה יותר מישראל. מצד שני, בצד שלנו היו ארבעה אזרחים הרוגים, חיזיון שלא טעמנו זמן רב בעצימות כזו.
אחרי שאמרנו את כל זה, ובהתחשב שהסבב התרחש כשבצד שלנו כבר יודעים שהדרמה האיראנית מתקרבת לשיאה, אפשר להבין את החתירה לסיום. כן, גם בגלל יום העצמאות והאירוויזיון. המבחן האמיתי יהיה בפעם הבאה.
3. הבטן הרכה
נתניהו יודע שעזה היא כישלון שלו. יש לו לא מעט הישגים להציג, אבל הרצועה אינה ביניהם. בעיקר על רקע הצהרותיו הבומבסטיות והבטחותיו הפומפוזיות רגע לפני שנכנס ללשכת ראש הממשלה. חמאס מאמץ בשתי ידיים את מודל חיזבאללה ומבין שהפתרון הוא להתחפר בתוך אוכלוסייה אזרחית עזתית ולרוקן את המחצית הדרומית של ישראל מאוכלוסייה.
אף מדינה ריבונית לא יכולה להשלים עם התפתחות כזו. אם ב"עופרת יצוקה" זה עוד היה בעיקר תיאורטי וב"עמוד ענן" שלטו האחים המוסלמים במצרים, הרי שב"צוק איתן" כבר אזלו התירוצים ובפעם הראשונה מאז קום המדינה למדו גם תושבי תל אביב וגוש דן להריח אספלט בכמות מסחרית, בעוד נמל התעופה הבינלאומי נסגר לכמעט יומיים.
אנחנו נמצאים בסיומה של תזת "הסבבים". העניין הזה מוצה. אף ראש ממשלה לא יצליח להמשיך לתמרן על הבלטה השחוקה והמוגבלת הזו. צריך לעשות אחת משלוש תוכניות: גישת חיים רמון, שפורטה כאן בעבר (לכבוש את הרצועה, לנקות אותה, להחזיר אליה את הרשות הפלסטינית); גישת אביגדור ליברמן (להנחית על חמאס מכה צבאית אנושה ולצאת); או הדרך השלישית שמכילה את שם המשחק הבא באזור: פירוז.
מוביל תורת הפירוז הוא ח"כ צבי האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה של נתניהו. איש ימין מובהק הכלוא, יחד עם תאומו יועז הנדל, בכחול לבן (מטעם בוגי יעלון). האוזר לא מתרגש כשמגחכים על הפירוז שלו. "גיחכו עלי", הוא אומר, "גם כשהטפתי בשנים האחרונות לחתור להכרה אמריקאית ברמת הגולן. בסוף זה קרה. וצחקו עלי גם כשחפרתי שנים לחוקק חוק לאום. גם זה קרה. פירוז הוא הפתרון היחיד. אני תומך בגישת נתניהו המחייבת בידול בין עזה ליהודה ושומרון. הבעיה היחידה, ונתניהו יודע את זה מצוין בתוך־תוכו, היא שחייבים להוסיף לזה את פירוז הרצועה".
דוגמה נוספת שמוכיחה שהדבר אפשרי, אומר האוזר, היא הוצאת הנשק הכימי מסוריה. "ברגע שבשאר אסד הבין מהשחקנים המרכזיים שזה הראש שלו מול הנשק הכימי, הוא ויתר על הנשק הכימי". כן, האוזר רואה בדמיונו איום אמיתי, מיידי, של פלישה לרצועה בגיבוי כל העולם ומיטוט חמאס, או שיירה של אלפי רקטות וטילים מהרצועה למצרים. בסוף, הוא מאמין, תהיה שיירה. על זה אפשר להוסיף, אשרי המאמין.
בינתיים הוא וח"כ הנדל מציקים לנתניהו מימין. לפעמים הם אפילו מצייצים יחד, כזוג. זוהי הבטן הרכה של ראש הממשלה. שניהם עבדו אצלו, מכירים אותו מצוין וקשה לטפול עליהם סמולנות בוגדנית. קשה, אבל אפשרי. כשהעז השבוע גם ח"כ גדעון סער לצייץ משהו על הכישלון הישראלי ברצועה, שחרר נתניהו את כלבי התקיפה שלו, שהסתערו (בשם "הליכוד" כמובן) על סער, "חשפו" את הציר שלו עם האוזר ("שערק לשמאל!") וייצרו קונספירציה מפוארת, בחסות הקרן החדשה, לתפארת מדינת פלסטין.
הבעיה היחידה היא שלגבבה הזו אין שום קשר למציאות. הביקורת (המתונה ומדודה) של סער, האוזר והנדל על נתניהו באה מימין. לא משמאל. מצד שני, יש מספיק אנשים שיאמינו לביבי שהימין הוא שמאל, ולהפך. ראינו את זה ב־9 באפריל. מה שנותר זה להיזכר במפגש אקראי בין סער לנשיא ריבלין, יומיים אחרי שנתניהו "חשף" את "מזימת המאה" שנרקמה בין שני סוכני אש"ף הללו. "בפעם הבאה שאתה רוקם מזימה כזו, תעדכן אותי קודם", גער הנשיא בסער, "שלא אופתע". סער צחק. השבוע הגיע תורו של האוזר לצחוק. בתכלס, היחיד שצוחק באמת זה נתניהו.
4. נחלה פרטית
עד הקמת המדינה שלט בארץ המנדט הבריטי. החקיקה הבריטית הבסיסית בפלסטינה־א"י נקראה "דבר המלך במועצה". הוד מלכותו בלונדון הורה לנתינים בלבנט איך לנהוג ומה לעשות. עם הקמת המדינה השתנה המצב החוקתי. כמה ימים לאחר הכרזת המדינה פרסמה מועצת המדינה הזמנית את דבר החקיקה הישראלי הראשון, ששינה את המצב החוקתי, ביטל את הכפיפות למונרכיה הבריטית וכונן חוק ראשון לישראל. דבר החקיקה ההיסטורי הזה נקרא "פקודת סדרי שלטון ומשפט". הדבר היחיד שאני זוכר מלימודי המשפטים שלי הוא אותה "פסש"מ" היסטורית. עכשיו, אנחנו חוזרים, ובגדול, ל"דבר המלך במועצה", רק בלי המועצה.
לא צריך את טקס הדלקת המשואות כדי להבחין בהאצת תהליך המינרוך (מלשון מונרכיה) של המדינה, שהייתה פעם דמוקרטיה פרלמנטרית לתפארת. ובכל זאת: הסרטון מעורר הקבס שהוקרן בפתיחה, שממנו עלה הרושם שחוזה המדינה, ההוגה והמייסד הראשון, אבי הציונות וסבו של אברהם אבינו, הוא בעלה של ראש הממשלה המכהנת.
הטקס הזה אמור להיות תמציתה המזוקקת ביותר של הממלכתיות. דוח המבקר מלפני כמה שבועות חשף את השכונה שבנתה עליו מירי רגב. 69 שנים התנהל הטקס הזה בפרוטוקול קשיח שכובד על ידי כולם, מהאבות המייסדים ועד ימינו. זה היה חלק מהקטע. תרגילי הסדר, הרס"ר המיתולוגי, ברכת יו"ר הכנסת, לוח הזמנים המדויק, הפוליטיקה שלא נכנסה בשעריו. מסורת. אבל אז הגיע בית המלוכה והעביר גם את האי הזה על שמו בטאבו. נחלה פרטית.
לרגעים נדמה היה שזה יום ההולדת של בני הזוג, בעוד המדינה היא שהתפלחה לאירוע. אם בשנה שעברה הוא הזמין את עצמו, דרס את יולי אדלשטיין והפקיע את דוכן הנואמים לזמן בלתי מוגבל, הרי שהשנה הם בכלל לא טרחו להישאר עד הסוף. היה להם בטח עוד אירוע. מה הפלא שמוריס קאהן הפריט עוד חתיכה מהטקס הזה לעצמו, בנאום מטורחן ולא מתוכנן. בעל המאה וגו'. למרות כל זה, קשה לא להתרגש בטקס הזה. אין ישראלי שלא ידמע מול פוליקר, מארי נחמיאס, שי סימנטוב, אבי נשר והישראלים המרגשים שהיו שם, כדי לשמור על גחלת ההתרגשות שלנו, למרות הכל.
התהליך בעיצומו: הקבינט המדיני־ביטחוני הפך לכלי ריק, לא כונס חודשים (כדי שלא יהיו הדלפות!) והוא אפילו כבר אינו מהווה חותמת גומי. טקס הדלקת המשואות הופקע לטובת קומבינות של "שרת התרבות" והזדמנויות צילום הזוג המלכותי. מבקר המדינה מיותר וייעשו מאמצים לעקרו מעוקץ כלשהו. המו"מ הקואליציוני הפך לבזאר שבו מוכר ראש הממשלה סחורה מבוקשת (תיקים בממשלה, השפעה וג'ובים) תמורת חסינות.
ראוי לעיין במכתב ששיגר לאחרונה ח"כ יואב סגלוביץ (כחול לבן), לשעבר ראש אגף חקירות, ליועמ"ש שבו הוא מעלה את החשש שהמו"מ הקואליציוני הפך בעצם לאירוע שוחד. מה הפלא שהתמורה שדורש החשוד בשוחד ממקבלי טובות ההנאה נשמרת בסוד. אף אחד לא אומר במפורש "חסינות" או "חוק צרפתי" או הסכמה לכהונת הממשלה גם במהלך משפט שוחד. הם לא רוצים להצטרף אליו.
ואם כבר מדברים על הרכבת הממשלה: את מי שיגר נתניהו במשלחת לנשיא המדינה להמליץ עליו להרכבת הממשלה? את דוד ביטן. ביטן הוא אומנם מהחמודים שבחברי הכנסת, אבל הוא חשוד בפרשת שוחד חמורה מאוד. יש הקלטות, יש עדים, יש כמויות גדולות של כסף שעברו מיד ליד בעוד הוא מכהן כחבר כנסת. קשה לחשוב על חשדות כבדים מאלה. לשלוח אותו למשכן נשיאי ישראל כמליץ יושר, זו אמירה, זו חריצת לשון, ועוד מהמקפצה.
ואז החל המו"מ הקואליציוני. את מי שלח נתניהו למו"מ הקואליציוני? את נתן אשל. ולא כצלם הרשמי, אלא כנושא ונותן. ושכולם יקפצו. כל נפגעי התקיפות המיניות לדורותיהם, כל אוכפי החוק, כל אלה שעקרונות מוסריים כלשהם עדיין מנחים את דרכם. נתניהו משדר בדרך הזו מסר פשוט: אני לא מקבל את כללי המשחק. אני קובע כללים חדשים. אני בז למנגנוני בירור האמת ואכיפת החוק של מדינת ישראל. אני מרסק אותם. המדינה זה אני. הוא שולח לאפיפיור (האזרח מס' 1, נשיא המדינה) את המאפיוזו. הוא משגר למו"מ הפוליטי החשוב ביותר (כינון קואליציה) את מי שהורחק מהשירות הציבורי לכל חייו. זוהי כרוניקה של כרסום האמון במוסדות המדינה וברעיון המכונן של אבותיה המייסדים.
כל זה נעשה על ידי אדם שהיועץ המשפטי החליט להעמיד לדין בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים ושרעייתו, נאשמת בפלילים בזכות עצמה. זה נראה לנו טבעי לגמרי. אם אי פעם ייבחר כאן ראש ממשלה ישר דרך, נקי כפיים, שאינו חשוד במאומה, בטח נרגיש שמשהו לא בסדר.
5. שיטת בורובסקי
בואו נחזור רגע למבקר המדינה. לפני כמה שבועות נחשפה כאן מועמדותו של ניצב בדימוס יעקב בורובסקי לתפקיד. אחר כך התברר שהליכוד אכן מריץ את האיש, שגורר אחריו לא מעט שקי שרצים שחלקם ראו אור מחדש בשבועות האחרונים, כולל חשיפה של גור מגידו ב"הארץ" על שובל החובות והחייבים שהותיר חסרי כל אחרי שני הקמפיינים הכושלים שלו לראשות עיריית חיפה.
הנה סיפור נוסף על בורובסקי: בינואר השנה הוגשה נגדו קובלנה חמורה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין על ידי עמותת "בני ברוך" ובא כוחה עו"ד חנוך מילביצקי. במקביל, הוגשה נגדו תביעה אזרחית בסך חצי מיליון שקל בבית משפט השלום בחיפה, על ידי אותם תובעים. סיפור המעשה פנטסטי ומדגים את פועלו של האיש מאז כשל במאמץ להיות מפכ"ל (למרות קמפיין פוליטי נמרץ שניהל במרכז הליכוד).
העמותה מוכרת לציבור כעמותת הקבלה, שבראשה עומד הרב ד"ר מיכאל לייטמן. היא שנויה במחלוקת. אישית, אני חסיד קטן מאוד של העמותה הזו, אבל זה לא רלוונטי. בשנים האחרונות נאבקת העמותה בגל גדול של הכפשות, פרסומים ומאבקים משפטיים. האיש שעומד מאחורי הפעילות הזו, הקוראת תיגר על קיומה של העמותה, הוא ישראלי עשיר שמממן, לדברי העמותה, את המסע נגדה. אין לי כוונה לנקוט כאן עמדה עניינית באשר לסכסוך עצמו. הסיפור הוא בורובסקי.
עורך הדין של עמותת "בני ברוך" הוא חנוך מילבצקי. הוא מכיר את בורובסקי, הם למדו יחד במרכז הבינתחומי. עו"ד מילביצקי המליץ לעמותה לפנות לבורובסקי, הנחשב מומחה בדיני מלכ"רים ועמותות, כדי לנסות להסתייע בשירותיו כעורך דין בתחום, אל מול גל התביעות והמאבקים המשפטיים. בורובסקי נענה ונקבעה פגישה. היא התקיימה בביתו של בורובסקי. עו"ד מילביצקי חשף בפניו את הסיפור כולו, כולל חומרים חסויים, מסמכים, טענות וראיות. בורובסקי, על פי כתבי התביעה, הביע נכונות להתקדם. נקבעה פגישה נוספת, הפעם במשרדו של בורובסקי. הוא הביא אליה אדם נוסף, שאותו הציג כמתמחה שלו. התובעים חושדים עכשיו שהמשתתף הנוסף הובא כדי שיהיה עד נוסף נגד העמותה, במהלך שתוכנן מראש.
כך או אחרת, גם במהלך המפגש השני נמסרו פרטים חסויים, ודובר אפילו, על פי כתבי התביעה, על תשלום שכר טרחה. בורובסקי הביע נכונות לקבוע פגישה נוספת, שלישית, כדי לסגור. על פי כתב התביעה ותקדימים פסיקתיים, במצב כזה נוסדו יחסי עו"ד־לקוח בין בורובסקי לעמותת הקבלה. כך לפחות הם האמינו.
מרה הייתה הפתעתם שכעבור כמה חודשים התברר להם שלא רק שבורובסקי לא עובד אצלם, הוא חצה את הקווים והוא עובד אצל הצד השני, שנאבק בעמותה. לא זו, אף זו: תוך שבועות הוגשה נגד עו"ד מילביצקי תביעת לשון הרע בידי אותו ישראלי המממן את המאבקים נגד העמותה. בתביעה הופיעו כל הדברים שאמר מילביצקי באותן שיחות עבודה פרטיות עם בורובסקי. עד התביעה בתביעה הזו הוא בורובסקי עצמו.
תחשבו מה כל זה מלמד אותנו על האיש. הוא מקיים שתי פגישות עבודה ארוכות עם עמותה, לומד את התיק, מקבל את כל המידע הפנימי, ואז עורק לצד השני, מבלי לעדכן. עד מהרה מתברר שהוא לא רק מייצג את היריב של אותה עמותה, אלא מעביר לו את המידע הפנימי שקיבל ומשמש גם כעד תביעה בתביעת לשון הרע שמוגשת על סמך אותו מידע. הכל לכאורה, על פי כתבי התביעה, כמובן. זה האיש שרוצה להיות מבקר המדינה הבא.
השבוע פורסם שהמועמד של ראש הממשלה לתפקיד הוא פרופ' אברהם דיסקין. הלוואי. דיסקין נחשב לאיש ימין, אבל זה לא רלוונטי. פרופ' דיסקין הוא איש ישר. זוהי דרישת סף לתפקיד. הוא גם איש אקדמיה. זהו מינוי ראוי. למרות הפרסום, משהו בי חושד שמדובר במסך עשן, בספין, שמאחוריו ממשיך נתן אשל (כמו תמיד) לבחוש את ידידו בורובסקי, ובעיקר אותנו, לעבר אחד התפקידים החשובים בממלכתיות הישראלית. אם זה יקרה, אפשר לסמן את נפילתו של עוד משלט. מטעמו של בורובסקי לא נמסרה תגובה.
6. לא פיקניק
לפני כמה שבועות הובטח כאן שמיד אחרי יום העצמאות יעבור המו"מ הקואליציוני מהשלב החסוי לשלב הגלוי. מה שדובר בחדרי חדרים ייצא לאור. אני ממליץ למקד את העיניים באביגדור ליברמן. מצד אחד, מקורבי נתניהו מדליפים שהכל סגור, איווט הוא שר הביטחון הבא, הושגה פשרה עם החרדים בעניין הגיוס, נשאר רק לחתום. מצד שני, ליברמן ממשיך לשדר קשיחות.
אתמול העלה שי בזק, המקורב אליו, פוסט בעקבות השתתפותו בפיקניק השנתי של ישראל ביתנו. מדבריו של בזק, שדיבר (לדעתי) עם ליברמן, עולה שזה לא יהיה פיקניק. הפערים, כתב בזק, אינם ניתנים לגישור. נחיה ונראה. בתי הקברות של הפרשנים הפוליטיים עמוסים בקברי אחים של אלה שניסו לנבא את מהלכיו של ליברמן. כשכולם חושבים שייכנס, הוא יוצא. כשמנבאים שייצא, הוא נכנס.
7. משחק הדמעות
אני חייב לכם את סוף סיפור טוטנהאם אייאקס מהשבוע שעבר. ועוד איזה סוף. יממה אחרי שליברפול, נטולת כוכבה הפצוע סלאח, השפילה את ברצלונה הגדולה והיממה את כולנו עם 0-4 מהדהד ששלח את ליאו מסי הביתה, הגיעה טוטנהאם הפצועה והחבולה לאצטדיון הגדוש של אייאקס לגומלין הדרבי היהודי. המשחק הראשון הסתיים, כזכור, בהפסד ביתי של טוטנהאם 1-0. ההולנדים הצעירים, תוססים ובוטחים, נראו בלתי מנוצחים.
המשחק השני נפתח במקום שבו הראשון נגמר: 0-2 במחצית להולנדים. אפשר לקפל. בשלב הזה הם כבר מובילים 0-3 (יחד עם הניצחון מהסיבוב הראשון) וזה סיפור גמור. אז זהו, שבכדורגל אין סיפור גמור. מה שקרה במחצית השנייה קורה רק באגדות ועשוי מחומרים היסטוריים. שלישיית שערים מדהימה של לוקאס מורה מטוטנהאם הכתה את העולם כולו בהלם מוחלט. השער השלישי הובקע שנייה אחת לאחר תוספת הזמן בת חמש הדקות. במצב של 2-2, ההולנדים עולים. בהבזק של חצי שנייה עולם אחד נחרב והשני עלה במצהלות השמיימה.
כולם בכו: ההולנדים בדמעות של עצב, האנגלים (שרובם כלל אינם אנגלים) בדמעות גיל. אולפני טלוויזיה קרסו תחתם. פרשנים למדו שפות חדשות ואוהדים נדרו נדרים שלעולם לא יקיימו. דרבי אנגלי בגמר הצ'מפיונס בספורט שהוא אחד הדברים היחידים שמאחדים את העולם. העיקר שהיהודים (הלונדונים) שמחים.