כבר צוין בעבר שהטראמפ והנתניהו נראים, נשמעים ומתנהגים כאחים שהופרדו בלידתם, מזכיר לנו פרשננו לענייני תאוֹמים וּתאִימוּת. לא רק בשיער, בזחיחות המופגנת, בבוז לעושי דברם ובמניפולציות הפוליטיות, המדיניות, המשפטיות והכלכליות שלהם; בהבטחות שאינם מקיימים, בשקרים שהם חלק אורגני מ"האמת הפנימית" שלהם - ובעיקר בניסיון האלים והאפקטיבי שלהם לשינוי תודעת ההמונים. הַקבילוּ, למשל, את חקירת מולר על קשרי טראמפ וסביבתו עם סביבת פוטין בהטיית הבחירות האחרונות בארצות הברית לתיקי נתניהו, שבידיו הנאמנות של היועמ"ש מנדלבליט, ואת שיטות ההכחשה, השיסוי וההשמצה של השניים נגד אנשי החוק והמשפט, ותקבלו את התאוֹמוּת הזאת, שכולה גינוני אהבה וחיבובים הדדיים, כמו הקמת הטראמפ סיטי בגליל ומפעל סיגרים "הוואנה ביבי" באלבמה ואידך דִיל גמור.
 

בינתיים, כשהנשיא האמריקאי מכווץ ומרפה את שריריו מול איראן, בדרך שעשה מול קים מפיונגיאנג (וכשל?) - מטיל סנקציות על האייתוללות ובמקביל מציע להם שיצלצלו לתאם פגישה - ממשיך היועמ"ש שלנו להתלבט. נתניהו ופרקליטיו משטים בו ובפרקליטיו. נראה שרה"מ, שגיחך בבוז כשהודיע שרוב ההאשמות נגדו כבר נפלו והשארית תתאדה בשימוע, עושה עכשיו הכל כדי להשהות, לדחות ולמסמס את השימוע לחירשים הנ"ל ופרקליטיו מסרבים לקחת או לקבל את חומרי הראיות (הגם אתה, נבות תל־צור, במתעתעים במערכת?). לכן, מוטב שהיועמ"ש יסיק שאין לנתניהו צורך בשימוע ויש למהר ולהגיש את כתבי האישום נגדו ולפרסמם בציבור, לפני שהכנסת תהפוך לעיר מקלט לעבריינים נבחרי עם.
 

לדעת חברי גדעון, נתניהו מסרב לקבל את הממצאים כדי להסתיר אותם מחברי הכנסת, שבמשא ומתן הקואליציוני עלולים להידרש לכאורה לחתום על עסקת שוחד אסורה של תיקים תמורת התנגדות להסרת חסינות הרה"מ (ר' דרישות הסמוטריץ'). לכן, אומר גדעון, יש לעשות הכל כדי שחברי הכנסת יעיינו בממצאים לפני שיחתמו על דיל החסינות. אני, לעומתו, לא סומך על הגינותם המוּלֶדֶת, יושרם ומצפונם של שרים לעתיד וחברי כנסת בעניין החסינות, כולל שרי ליכוד ממורמרים, שיזכו במיניסטריונים לזוטי זוטות כשתוקם ממשלת המולטי־שרים למילוט הביבי ממשפטיו. גדעון מציע שאם המאמצים הנ"ל לא ישאו פרי, יש להביא לידיעת הציבור את הממצאים, לפני אישור ההסדרים ל"שחרור" נתניהו. ויש לו דרך אפקטיבית לכך: שכל אחד מחברי הכנסת של כחול לבן/העבודה/מרצ יקרא מול המצלמות סעיף אחד מממצאי החקירה ויסיים ב"אין כלום כי לא היה כלום".
 

הצעה חביבה, אך לא בדיוק ממשית. כי בינתיים באופוזיציה, בסיעות הקטנות שבשמאלה - המפלגות הערביות, מרצ והעבודה – עסוקים המעטים ששרדו בפענוח מצבם שלהם, ואילו כחול לבן, המנצחת הגדולה, לכאורה, דוהה לאפור־אפרורי במה שנראה כהיעדר כוח רצון, מחויבות ואמביציה של שלושת הגנרלים והאלופה, ללחימה על חפירות חיינו – הדמוקרטיה, שלטון החוק, השוויון, התרבות, החינוך והחילונוּת. והלוואי ואתבדה והמטכ"ל הכחול־לבן שם מתכנן אסטרטגיית לחימה אמיצה ומפתיעה בתומכי השחיתות, ההון והשלטון, בפערים בעם; בהסתה ובהדתה בממשלת העבריין־הפלילי־החנון־לכאורה נתניהו, אבל היחיד שדיבר בינתיים היה יאיר לפיד. פעם אחת הייתה הבטחה ש"אנחנו נמרר להם את החיים" ובפעם השנייה על פיטוריה של רעייתו ממקומון תל אביבי, שבבעלות מיטיבו (בעבר?) מוזס. הנכונות "הידיעות האחרונות" שמוזס מעמיד עכשיו את העיתון (שהיה) של המדינה (שהייתה) לרשות המנצחים החזקים? אם כן, מה ירוויח מזה? או שנתניהו יזכה בכל הדיל, בלי דין?