חילוני ששמע השבוע את השיחה בין מנכ״ל פניציה, הנתונה לחרם חרדי שעלול לגרום לסגירתה, לבין מזכיר ועדת הרבנים של מועצת גדולי התורה למען קדושת השבת בארץ ישראל, לא יכול היה להישאר אדיש. מסתבר שלמען קדושת השבת לא מספיק לעכב עבודות תשתית ולמנוע תחבורה ציבורית באזורים חילוניים, צריך גם לסגור תנורי מפעלים בשבת, או לפחות לא להעסיק יהודים שיפעילו אותם, כדי לקבל חותמת כשרות. ״אנחנו מחבבים את מנהלי פניציה, אין לנו שום בעיה איתם״, היתמם המזכיר, ״השאלה היא האם יש ליהודי במדינת ישראל זכות לבחור איזה מוצר שהוא רוצה? מעבר לכך אנחנו לא רוצים שום דבר״.

נחמד שוועדת הרבנים של מועצת גדולי התורה למען קדושת השבת בארץ ישראל בסך הכל ממליצה לנצל זכות יסוד אזרחית של בחירה, אבל כולנו יודעים שמדובר בהרבה מעבר לכך. הרי הזכות הזו מנוצלת כשהיא מגובה במונופול הכשרות, שאינו נפרץ רק בגלל כוח פוליטי של מגזר. כך אנו זוכים בעוד דוגמה לחוסר היגיון מוחלט שנובע מהפוליטיקה העכשווית: מפעל שמתקשה להתמודד עם התחרות מטורקיה, ולכן מקבל מענקים מהמדינה כדי לשרוד בעיירת פיתוח ולאפשר תעסוקה לתושבי הפריפריה, ומצד שני נאנק ונרמס תחת חרם חרדי בחסות מונופול הכשרות, גם הוא מטעם המדינה. במסגרת המונופול אין אלטרנטיבה לחותמת כשרות קצת פחות מחמירה, ועל פי כלכלת ההלכה, למפעל יהודי אסור לייצר בקבוקים טמאים בשבת, בעוד למפעל טורקי טהור וכשר למהדרין שלא עובדים בו יהודים - מותר. 
 

כשמדברים על ההיימנה בעם, נוטים לשכוח שבחירה בימין פירושה גם ימין כלכלי. אך מה בין ימין כלכלי לבין כלכלת ההלכה שאנחנו חווים?
 

ימין כלכלי משמעותו שוק חופשי: תחרות כמה שיותר פתוחה, שתוריד מחירים ואכן תאפשר לצרכן כמה שיותר בחירה. אך מה לגבי בחירה בין כמה סוגי כשרות? על זה אפשר לוותר, כי במסגרת כלכלת ההלכה מוותרים על כל היגיון של ימין כלכלי. הרי על פי היגיון הימין הכלכלי, אם בטורקיה מייצרים יותר בזול, כנראה שבישראל עדיף לעסוק בתחומים שבהם יש יתרון יחסי. לא כל מפעל יכול לשרוד כאן, ולראיה - תחום הטקסטיל, שפעם היה תפארת התעשייה ועבר למחוזות אחרים כבר מזמן. אבל במציאות לא ממש הגיונית כמו שלנו, הכל מתבלבל. לך תדע איזו מתוך צרותיו של המפעל נובעת מחוסר יכולת להתמודד עם התחרות, ואיזו מקורה בצורך של מפעלים יהודיים להתמודד עם הגזירות הדתיות.
 

עזבו שוויון אזרחי, ועזבו אפילו את הצליל הכמעט פגאני שיש לדרישות שכאלה כשהן נופלות על אוזניים חילוניות. האם הימין הכלכלי של היום פירושו עדיפות לערכי כלכלה חרדית, במקום לערכי פריון, תחרות או רווח והפסד? האם מועצת הרבנים היא שתלמד את פניציה איך לייצר ולנהל? וכולנו יודעים שפניציה לא לבד. הרי הוועדה למען הקדושה היא גם שמכתיבה לאל־על מתי לטוס, כדי לכבד אותה בנוסעים שיעכבו טיסות אם יעזו להושיב אותם ליד נשים. והחברות המסחריות תמיד מתקפלות בסוף, משום שהדרישות המופרכות תמיד זוכות לגיבוי פוליטי ולהגנה על מונופול הדת. 

נתניהו. הכניעה לדרישות המתעצמות של המפלגות החרדיות מנוגדת לחלוטין לימין הכלכלי. צילום: רויטרס

 

ללא גבולות

נוכח הדיווחים על המו"מ הקואליציוני, קשה שלא לתהות - עד לאן יכולה להגיע כלכלת ההלכה הזאת? נתניהו עצמו העיד על כך כשאמר שזה בלתי אפשרי להקים קואליציה עם דרישות כל כך לא הגיוניות. אבל הסחטנות הפכה לנורמה. את מרבית קולות העם גרפו שתי מפלגות גדולות שהניבו 35 מנדטים כל אחת, אך את הדרישות הגרנדיוזיות מציבות המפלגות הקטנות. הן נעמדות בעוז, מנפנפות לכל עבר במנדטים הבודדים שהשיגו, ודורשות לא רק להיטיב עם המגזר שהן מייצגות, אלא לקבוע איך תתנהל המדינה הזאת. 
 

במפלגת השלטון יש אולי רצון לתקן את שיטת הממשל ולהחליש את יכולת הסחטנות, אבל אם רוצים קואליציה - אי אפשר. כך הגענו למצב שבו שני שלישים מהמדינה מפרנסים את השליש הנותר, שלא ייוותר שליש לאורך זמן, כי הוא הולך וגדל בקצב מוגבר. מדי פעם מישהו מצליח להציג פתרון מקומי לחלק שולי מהבעיה, אך עם השנים היא משתרשת, והופכת לבעיה תרבותית אינהרנטית בשל הפוליטיקה. 
 

הכניעה לדרישות המתעצמות של המפלגות החרדיות מנוגדת לחלוטין לימין כלכלי, כי היא מעצימה גם את העומס על רשויות הרווחה, בעודה מטפחת באדיקות מגזר שמחונך להיות נתמך. כשיש משימת קואליציה על הראש, שוכחים שהמשימה החשובה ביותר מול המגזר החרדי היא לא גיוס, אלא לאפשר לו להפוך למגזר יצרני שלא מקיים רק את מצוות לימוד התורה, אלא גם את מצוות הפרנסה, במקום להוות נטל כספי גובר והולך על המדינה. זה אלף־בית של כלכלה. 
 

נוח לטמון את הראש בחול ולהפטיר ״לא נורא, זה הרע במיעוטו״, אבל הדברים כולם קשורים זה בזה. סדרי העדיפויות שלנו התבלבלו. שכחנו שהמטרה היא לטפח את המדינה, לתקן את מה שמקולקל, ולא לכבות שריפות מקומיות על ידי העמקה של בעיות שורשיות. הקומבינות האלו ״לטובת העם״ איבדו כל טיפת כנות. כדי להעביר את חוק החסינות, שנתניהו התחייב לפני הבחירות שלא ינסה להעביר, אין לו ברירה אלא לתת לחרדים את מה שהם רוצים, ולשים להם עוד פחות גבולות מאשר שם להם בעבר. קשה להאשים את המפלגות החרדיות. מי שנותנים לו - לוקח. מזל שמשהו במערך האיזונים והבלמים עדיין עובד, שכן ליברמן הוא פתאום היחיד שמגן על הרוב החילוני מפני כלכלת הלכה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מ״כלכלת הימין״ הישראלית.
 

השורה התחתונה היא שאי אפשר לתקן או לבצע רפורמות מועילות כשאתה נתון ללחצים כאלה, ואי אפשר לנהל מו"מ שמועיל למרבית העם כשאין לך אלטרנטיבה. עקרונית, לליכוד יש אלטרנטיבה מצוינת שאפשר היה להשתמש בה אפילו רק לצורכי המו"מ: ממשלת אחדות לאומית עם כחול לבן. שתי מפלגות גדולות שהן מרכז־ימין - אין שום דרך לטעון שזה אינו רצון העם. רק שממשלה כזו לא תאפשר את חוק החסינות, וכאמור - סדרי העדיפויות שלנו התבלבלו. נתניהו אולי השיג תמיכה חסרת תקדים, אבל אין לו במה לסחור. הוא יכול להאמין בהרבה דברים שקשורים לטובת המדינה, אבל כדי להימנע מעמידה לדין, הוא לא יוכל לפעול לפיהם בשטח. 
 

אז מי באמת קובע את הכללים שלפיהם נחיה בשנים הקרובות? או בפרפראזה על מילותיה של מירי רגב - מה שווה השלטון אם אנחנו לא שולטים בו.

tguvot@maariv.co.il