זה היה צ'רצ'יל שאמר שאדם פסימי רואה את הקושי בכל הזדמנות, ואדם אופטימי רואה הזדמנות בכל קושי. צ'רצ'יל, עד כמה שהבנתי מהביוגרפיה שלו, היה טיפוס לא קל, ויש שהיו אומרים שמדובר במקרה קלאסי של עודף אישיות, אבל היה לו דבר אחד שאף אחד לא יכול היה לקחת ממנו: מוטיבציה.

מוטיבציה היא מילה שלא ממש הכרתי עד הצבא. פעם, בשמירה בקורס, אחרי ששיננתי את נוהל עצירת חשוד במילים: "עצור, עצור סיסמה, עצור או שאני בורחת", רבצה לידי שותפתי לשמירה על ביטחון הארץ עם סיגריה בזווית הפה. "אין, אין לי מוטיבציה", היא אמרה. ניסיתי להבין למה היא מתכוונת. את הרי חיה, נכון? אז למה שלא תזוזי באותו זמן שאת חיה? "בנאדם", אמרתי לה בהבעת חוכמה, "עשוי בערך 70 אחוזי מים. את יודעת מה קורה למים עומדים, כן?", שאלתי. "כן", היא ענתה. "הם מסריחים. פייי, באמת לא היה לי כוח להתקלח". הרימה את זרועה ודחפה אל אפי את בית השחי שלה. מאותו רגע ואילך אני לא זוכרת כלום. מי יודע, אולי איבדתי את ההכרה ואולי איבדתי קצת מהמוטיבציה שלי.

כמה שנים אחר כך י', הבן שלנו, עמד על דרגש פלסטיק קטן ליד הכיור ושטף כלים מיוזמתו. הוא היה בן ארבע, ועשה את זה ברצון גדול ובשמחה. כשאבא שלו רצה להעיר לו על זה שהכלים לא מאוד נקיים, שלחתי בו מבט מזרה אימה. לא ידעתי להסביר לעצמי מה הסיבה. היום אני יודעת. לא רציתי לפגום במעמד. אז מה אם הכלים נראו כאילו אף אחד לא נגע בהם. אז מה אם יש פוטנציאל לחטוף מהם אבעבועות שחורות. כשלא יראה, נשטוף אותם שוב. העיקר שתישמר אצלו, הבנתם, המוטיבציה. 


י', שכבר מזמן למד לשטוף כלים היטב, מסיים י"ב. הבגרויות שבפתח מציבות אותי בעמדה של הנודניקית הקלינית, כי תמצאו לי מתבגר אחד שיש לו מוטיבציה למשהו ואינו זקוק לפוש מאחור, שלא לומר מבערים חדשים. עכשיו, תגידו לי אתם איך אפשר לעורר מישהו לעשות משהו, כשזו התמונה: במסגרת הרצון לעודד תלמידי תיכון ללמוד מתמטיקה 5 יחידות החליט השר בנט להעלות את הבונוס לציון מעל 60 ב־35 נקודות בחישוב הממוצע של הבגרות, לצורך קבלה ללימודים באוניברסיטאות בארץ.

זה יוצר מצג שווא במידה מסוימת, כי משתלם ללמוד 5 יחידות, ואפילו אם קיבלת ציון עובר בקושי, הציון הסופי יהיה מעל 95. ככה רושמים בתוך זמן קצר עלייה חדה במספר התלמידים עם 5 יחידות מתמטיקה ולא חשוב מה באמת היכולות שלהם. 
 

עוד שינוי שנכנס במשמרת של בנט הוא האפשרות לא לכלול חלק ממקצועות החובה בחישוב הממוצע בקבלה לאוניברסיטה, כדי לשפר את סיכויי הקבלה. מתוך האתר של האוניברסיטה העברית: "מקצועות החובה ספרות, מחשבת ישראל, תנ"ך ועברית לערבים ייכללו בחישוב הממוצע רק אם הם משפרים את הציון הממוצע, ובתנאי שסך יחידות הלימוד שעליהן מחושב הממוצע הוא 20 לפחות".
 

השורה התחתונה: אם כבר צ'רצ'יל, נישאר באותו אזור. הגששים היו קוראים לזה "ישראבלוף". תהיה תלמיד בינוני בחמש יחידות, תעשה את המינימום במקצועות חובה שיש להם חשיבות הרבה מעבר לתעודת בגרות ולימודים, והאוניברסיטה תעלים עין ותקבל אותך. 

טקס הסיום של י' הולך ומתקרב. כבר 12 שנה שאני עדה לתופעה שצריך למגר. תופעת ה"אני אביא חד־פעמי". כל הורה מכיר את זה: בכל כיתה יהיה הורה חדור מרץ לארגן ולהתנדב, בדרך כלל אחת האמהות, ומחילה מהשוויון המגדרי שנרמס פה ברגל גסה. היא תשלח הודעה במייל לכל ההורים, עם רשימת פריטים לכיבוד. כשסוף־סוף מישהו יואיל להגיב, הפריטים הראשונים שיימצא מתנדב להביא יהיו פיתות. אחר כך כלים חד־פעמיים, שזה לא רק רע לעולם ולא ידידותי לסביבה, זה גם מעצבן. זה מעצבן, כי אלה הילדים שלכם, אנשים רפים. מה אתה רוצים, שהם ישתו פיתה בכוס חד־פעמית? תזיזו את עצמכם. בחייכם. 

זה אולי נראה כמו טלאים־טלאים, אפיזודות שאינן קשורות זו לזו, אבל אני מזהה פה מוטיב חוזר. מוטיב של עידוד לרפיסות, של מסלול בטוח להיעדר מוטיבציה. ובמקום בו אין מוטיבציה, אין אתגרים. יש רק קשיים. 


 TIME OUT. צילום: יח"צ TIME OUT. צילום: יח"צ

 

בדק בית    

כל דבר שיכול להתיק את עיניהם של בני הבית ממסך כלשהו הוא בשורה טובה, בוודאי כאשר מדובר במשחק מעורר מחשבה ורגש. TIME OUT הוא משחק קלפים משפחתי, חברתי וזוגי שמניע את המשתתפים על ציר הזמן. הם מוזמנים לשלוף קלפים ולהשיב בגילוי לב על השאלות המופיעות על גביהם, כאשר כל שאלה מתייחסת לגיל אחר, ועל המשתתפים להשיב מנקודת ראותם של בני הגיל שעל הקלף. בקלף של גיל 10, למשל, מופיעה השאלה: "כשההורים משאירים אותך לבד בבית, מה הדבר הראשון שאתה עושה?", בקלף של גיל 80: "אם היית יכול עכשיו לצאת לטיול, להיכן היית נוסע?", ובקלף של גיל 40: "מה מעצבן אותך?" (התשובות שמורות במערכת). התוצאה היא משחק חברתי כיפי, מעורר דמיון ואמפתיה לבני 8 ומעלה.

TIME OUT, מחיר: 100 שקלים, להשיג ברשתות הספרים ובחנויות הצעצועים


האיש שאהב עצים. עיצוב: גילה קפלןהאיש שאהב עצים. עיצוב: גילה קפלן
 
 

המלצתרבות 

לעצים תפקידים רבים, בהם הצללת בתים וכבישים, יצירת נוף אסתטי, קיבוע פחמן דו־חמצני, ספיגת מזהמי אוויר, הענקת בתי גידול לבעלי חיים, מקור לפירות בר לבעלי חיים ולמטיילים ושימוש ככלי חינוכי. ייעור השטחים הציבוריים הפתוחים והשדרות העירוניות הוא המענה הטוב ביותר לבעיית זיהום האוויר בערים, שהולכת ומחריפה. נטיעת עצים הוכחה כדרך האפקטיבית ביותר למאבק בהתחממות הגלובלית. אבל מי באמת שומר על העצים? גיורא, "האיש שאהב עצים", מקים מעין בית מחסה לעצים עזובים, אם אפשר לקרוא להם כך, או לכאלה שהוזנחו בידי בני אדם שלא עומדים על הקשר ההדוק בין עצים להמשך הקיום האנושי. אלא שגיורא, פרט למסע להצלתם של העצים, זוכה לשיעור על מידה, על הפרזה ועל טבע האדם והאדמה בספר ירוק, צבעוני ומלא אהבה של נטלי וקסמן שנקר.

"הָאִישׁ שֶׁאהַב עֵצִים", כתבה ואיירה: נטלי וקסמן שנקר, הוצאת עם עובד; מחיר: 68 שקלים