כשאנו יושבים בפינת האוכל שבביתנו, אנו רואים מבעד לחלון עגורן ענק הפועל ברחוב סמוך שבו נבנה עתה בניין גדול. את ראשו איננו רואים, כי מתקיים בו הפסוק מספר בראשית, המספר על יעקב אבינו הבורח מפני אחיו עשו אל דודו לבן בחרן, וכשהוא ישן בדרך, הוא רואה בחלומו “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה”. 
 

בחלום יעקב מלאכי אלוהים עולים ויורדים בסולם הגבוה. בסולם־מנוף שמול חלוננו, חומרי בנייה כבדי משקל וכל מיני אביזרים וכלים הם העולים מהקרקע ויורדים על המבנה שבבנייה. מעל סולם יעקב ניצב הקב”ה ומבטיח לו ולזרעו את הארץ שהוא שוכב עליה. מעל המנוף שמול ביתנו ניצבת־מרחפת הסכנה שיתמוטט עלינו. כן, אם הוא ייפול, עלול ראשו להגיע עד חצרנו. 
 

זה לא צחוק. העיר שאני גר בה מלאה מנופים ועגורנים למיניהם. בונים ומשפצים בה במרץ (תמ”א 38, פינוי־בינוי וכדומה), וזה יפה, אבל בתוך כך גם סותמים רחובות צרים ומכבידים על התנועה. אני מודה שכשאני מזדחל במכוניתי ליד אתר כזה, משתפשף ברגל העגורן הענק והמפחיד מזה ובדופן של מכונית חונה מזה, קול הלמות הלב שלי מגיע עד העיר הסמוכה, השוקלת להפעיל אזעקת “צבע אדום”.
 

כן, אני יודע, זה מחיר הקדמה וההתפתחות הטכנולוגית. קודם שבאה המכונית לעולם למשל, לא היו כמעט תאונות דרכים, אלא אם כן גמל מזדקן התנגש בחמור צולע או שסוס דוהר חרג מהמהירות המותרת. אני מניח שגם כשהיקף הבנייה היה מצומצם יותר וכשפועלי הבניין סחבו על גבם שקי חול ומלט וברזלים למיניהם במעלה הבניין הנבנה, היו תאונות פה ושם, אבל לא היו נפגעים במספרים דהיום. 20 עובדי בניין נהרגו בתאונות עבודה למן תחילת השנה הנוכחית. זה זועק דורשני.
 

והדורשני הזה מעלה, בסקירה שטחית אפילו, את הישראליות האופיינית של “סמוך” ו”יהיה בסדר” ואת התחמנות והמריחה המסתתרות מאחוריהם. הנה כמה נתוני בדיקה שפורסמו שלשום ב”מעריב”: 67% מעגורני הצריח, 1,450 מספרם, התגלו כפועלים ללא רישיון בתוקף; 33% היו ללא רישיון בכלל; 62% ממפעילי העגורנים הרשומים נמצאו ללא תעודה בתוקף; 18 עגורנים נפלו באתרי בנייה בשנים 2010 עד 2016, ויש עוד. מה נאמר ומה נדבר: מכת מדינה. ישראליות במרָעה המזיק. מדברים הרבה, עושים מעט או בכלל לא, ומהכל עולה ריח רע של הפקרות ואי־אכפתיות.
 

“אתרי הבנייה נהפכו למלכודת מוות”, מתריעים עובדים בענף הבניין. חברות הקשורות בפרויקט ביבנה שבו אירע האסון, מאשימות כצפוי אלה את אלה. ח”כים מהאופוזיציה מייסרים את הממשלה וזרועותיה על שלא כפתה ביצוע החלטות שהתקבלו בעבר וגילתה אוזלת יד נגד חברות הבנייה. השר ארדן מצדו, יורה לכיוון בתי המשפט ודורש מהם “להתייחס בחומרה לרשלנות של חברות בנייה בכל הנוגע לפיקוח ולבטיחות באתרים ברחבי הארץ”. ישראלי כל כך, מטריד כל כך.
 

כמה הרוגים עוד צריכים ליפול באתרי הבנייה עד שהממשלה תבין שעובדים עליה ותפעל בכל כוחה ואמצעיה לאכוף על חברות הבנייה והקשורים בהן את ההחלטות והכללים שנקבעו בעניין עבודת העגורנים ומפעיליהן, ולעקור את מכונת המוות הזאת ממקומותינו.