המוזיקה הייתה מגוחכת ומיושנת, המופעים הבימתיים נעו בין הגרוטסקי לביזאר, התלבושות נראו כאילו נשלפו ממוחו הקודח של מעצב בגדים שאיבד את זה, ומדונה, אוי מדונה, כפרה עליה, עשתה בושות בלתי נתפסות. אבל בשורה התחתונה, האירוויזיון היה נפלא. מרהיב ומרומם. חוץ מההתפעלות מהאסתטיקה של האירוע ומההתרגשות הבלתי פוסקת שיצר; לאחר מבט מעמיק יותר אפשר לומר שהתחרות מייצגת את כל מה שישראל יכולה להיות ואולי תהיה בעתיד, אבל למרבה הצער כרגע היא לא שם.
נתחיל בכך שהמבצע נוהל ושודר תוך יישום חדשנות טכנולוגית ומקצועיות שכמעט לא רואים אצלנו במישור הציבורי. הכל דפק כמו שעון תוך הפגנת מהוקצעות טלוויזיוניות, דיוק ומיומנות מרשימה. זה מה שקורה כשההייטק פוגש ברמה אנושית גבוהה וממושמעת.
בניגוד לתרבות הוועדים הכוחניים, החאפלפ והחפיף שלהם אנחנו עדים ברכבות (באשמת הוועדים או משרד התחבורה, תלוי באיזה צד של המתרס אתם), הכאוס בחדרי המיון, הפדיחות בניהול הגירעון הכלכלי, מלכודות המוות באתרי הבנייה, התורים בדואר, ההתרסקות בחינוך, אוזלת היד במלחמה בתאונות הדרכים וחוסר המקצועיות בלא מעט מתחומי החיים בארץ - על הבמה בתל אביב הכל תקתק כמו שצריך. בלי תירוצים, עיכובים או נפילות.
פתאום פגשנו עובדים של גוף ציבורי שאשכרה יודעים מה עושים, איך ומתי, בזמן אמת, אל מול עיניים בוחנות של עולם ביקורתי ופוליטיקאים מקומיים שמייחלים לתקלות ולא בדיוק מפרגנים. אם תרצו, אין זו אגדה.
בסיומו של המפגן הגרנדיוזי היו אנשי תקשורת וצייצנים שביקשו לצנן את ההתלהבות שנרשמה, בטענה שמדובר בתחרות ריקה במישור הערכי. כמורים חמורי סבר הם הזכירו בדידקטיות שאל נשכח שעם ישראל שואב את כוחו מהבירה העתיקה ומיסודות עמוקים יותר משירה ופיזוזים. זה כמובן מצטרף לדברי השרה מירי רגב שאם אין אירוויזיון בירושלים, אזי עדיף שלא יתקיים כאן בכלל.
ברור שירושלים קסומה וחשובה, והזהות ההיסטורית היהודית נובטת ממנה תמיד; ועדיין, במפגן המוזיקלי פגשנו אלמנטים משמעותיים וחשובים לרבים בישראל לא פחות מהנ״ל, וביניהם מחשבה פלורליסטית והנכונות לקבל את האחר, לא משנה עד כמה חריג הוא, ומהם דעותיו, מינו, נטיותיו ודתו. ״ואהבת לרעך כמוך״, נאמר, וכך אפילו מלבושים מעוררי צחוק או פאת זקן מחרידה מתקבלת באהבה, אם מדובר בגורם שהגיע לישראל על מנת לחגוג את המוזיקה, היצירה ואחוות העמים.
באותה נשימה גם המסירות וההערצה ליצירה עצמה הן ערכים חשובים. בעולם שמקדש מלחמה, מחלוקת ואלימות, נעים ומעודד להתאגד יחד עם כמה בני לאום אחרים ולו למספר שעות סביב המוזות המחיות את הנפש, ולהתנער זמנית מהאדס המחריב את הנשמה והנשימה. פתאום נזכרנו שאפשר לשוחח בנחת ולבלות ולהתחבק ולא רק לצרוח ולהאשים את האירופים על התפיסה המעוותת שלהם בנוגע לסכסוך הישראלי–ערבי. וראו מה רב הפלא, מתברר שישנם עוד נושאים לדיון בעולם חוץ משנאה, ואפשר ואפילו כדאי לקיים שיח ארוך ופורה שבסופו שיר ולא חרם מרחיק. בקלות שבנו להיות אור לגויים והצטיינו בסבלנות שהפגנו, ביעילות, בחזון, באומנות ובכל הדברים שגורמים לאדם להיות בן אנוש ולא חיה.
במופע עצמו ובאירועים מסביב לו ביקרו מאות אלפים, והמשדר עצמו שבר שיאי רייטינג - ללמדנו שקיימת כמיהה לישראליות אחרת. לחיים קוסמופוליטיים, נאורים שאין בהם ריאקציונריות, הדרת נשים, הגבלת הפרט וליבוי השנאה בין ימין לשמאל.
ההפקה המדהימה והעבודה יוצאת הדופן שעשו אנשי התאגיד רק ממחישות את הפוטנציאל שעד עכשיו התממש חלקית בלבד. מתברר שיש שם גורמים שיודעים לעבוד, ועוד איך! ושקיימים בגוף השידור הזה יחידים בעלי חזון ומקצוע ברמה עולמית. אם כן, אז איך זה שעד עכשיו ראינו מעט מאוד מזה במהלך השידורים השוטפים בערוץ 11? אין תשובה ברורה לשאלה.
מאז שהוקם התאגיד נחשפנו להרבה תוכניות חלשות שלא זכו לאחוזי צפייה נאותים, ולמרות הטענה על הצלחה באזורי המדיה החברתית, הם גם לא ממש עוררו עניין ציבורי רב. הכל נעשה לא פעם בתקציבים שווים לאלו שמקובלים בטלוויזיה המסחרית או גדולים מהם, ותוך ליטוף ברנז׳אי מגונן וסבלני.
נקווה שהתחרות הזו היא הרגע המכונן שממנו ואילך הכל ישתנה, אחרת זה ימשיך בתוואי שהולך ומזכיר את ההיסטוריה של רשות השידור. ברוממה ידעו לצלוח מבצעים מורכבים בסגנון האולימפיאדה והאירוויזיון בהצלחה יחסית, אבל כשלו בתוכן הסדיר, שהוא המבחן שבסופו של דבר מכריע לגבי כדאיות קיומו של גוף שידור ציבורי.