ח"כ מיקי זוהר הפך לכוכב רשת השבוע, ולא בגלל חוק החסינות שהגיש, אלא בגלל הקליפ הוויראלי הסוחף. "זו הולכת להיות אחת הקדנציות הקשות שלכם", הוא אומר בו ומחייך בסיפוק לח"כ מיכל רוזין, "בג"ץ לא רלוונטי, ביבי פה לעוד עשר שנים, או מיי גאד". רואים זאת היטב על פניו - אין כמו ההנאה שנובעת מלעשות דווקא.

זוהר לא לבד - על כל אדם שמתפלץ נוכח ספין נוסף מבית מדרשו של נתניהו, יש לפחות אדם אחד שמתמוגג מיכולות השחמט שלו ומוחא כפיים בהתלהבות. עצם הגשת חוק החסינות הייתה סוג של דווקא - האופוזיציה התארגנה למחות נגדו בכל הכוח, אבל התברר שנתניהו בכלל בונה על משהו אחר כדי להימלט ממשפט. לפחות על פי פרסומים, התוכנית היא לבקש חסינות מוועדת הכנסת על פי החוק הקיים, ובמקביל לבטל את יכולתו של בג"ץ לפסול את החלטת הוועדה, בעזרת פסקת ההתגברות. ולכו תדעו - אולי גם זה רק עוד ספין שמכסה על התוכניות האמיתיות. אבל זה בכלל משנה מה יקרה בסוף? העיקר לעשות דווקא למישהו מ"השמאל".
 

המציאות הזו מייצגת משהו מאוד מהותי שנוצר פה בשנים האחרונות: אידיאולוגיית הדווקא. חלק מ־35 המנדטים שקיבלה כחול לבן נובעים מכך שיותר משרצו המצביעים את גנץ ולפיד, הם שונאים את נתניהו. ומתוך 35 המנדטים שקיבל הליכוד, הרוב הצביעו כך כי הם שונאים את השמאל, את השופטים, את התקשורת. אנשים לא מצביעים בעד משהו אלא בעיקר נגד, ויודע צדיק נפש בהמתו: לא בכדי נשא קמפיין הליכוד את הססמה "דווקא נתניהו", ולא במקרה זה עבד.
 

המחנות היריבים הם לכאורה בעד צדק, אבל הצדק תמיד מתייחס רק למהלך האחרון של המחנה השני ולכמיהה להחזיר לו. השאלה היא איפה ייגמרו משחקי הדווקא הלאומיים של ישראל 2019. רוצים להיפטר מנתניהו בכל מחיר? דווקא נדאג שיישאר. רוצים מערכת משפט חזקה? דווקא נחליש לכם אותה. מפלגת השלטון וחלק ניכר ממצביעיה יצרו קונטרה מושלמת לכת ה"רק לא ביבי" - אידיאולוגיית דווקא, שברגע שאתה מתחבר אליה התשובות לכל שאלה סבוכה הופכות לפשוטות מאוד.
 

רק מה לעשות שהחיים הם לא קמפיין, ובמציאות יש הרבה מקרים של "גם וגם". אפשר, למשל, לחשוב שהפסיקה של בג"ץ היא פוליטית מדי, ועדיין להבין שעם בג"ץ ללא שיניים יהיה פה גרוע יותר. אפשר לטעון שהפרקליטות מחמירה מדי עם נתניהו, ועם זאת להתנגד לשימוש בכוחו כראש ממשלה כדי לשנות את המערכת ולחמוק מכתבי האישום. אפשר למאוס בהדלפות על כל סכין גילוח שנשלח מקיסריה לבלפור וברדיפת שלטון הימין, ועדיין לדעת שהחומרים שיוצאים מהדובר הצעיר והיצירתי של ראש הממשלה הם עוד הרבה פחות אמינים.
 

למעשה, עיקר הנזק לדמוקרטיה מתקיים בגלל אידיאולוגיית הדווקא שמשכיחה מאיתנו את המהות: מה שדרוש לשלטון דמוקרטי יציב שמשרת את האזרח בצורה מיטבית הוא הפרדה מדויקת בין הרשויות.
 

הדמוקרטיה נפגעת משליט שעושה כל מה שבא לו בזכות העובדה שיש לו עדת מעריצים, אבל גם מעיתונות חסרת מידתיות, שמזמן עברה מערכים של אתיקה ואובייקטיביות לתחרות בין תועמלנים. היא נפגעת מבית משפט שהתרגל לעשות איפה ואיפה ולמנות את בכיריו בעצמו, ולא רק שאינו קשוב לביקורת חיצונית - הוא פשוט אינו מעוניין בה. והיא נפגעת מחדשות כזב שמופצות על ידי פוליטיקאים, אבל גם ממשילות שמחבלים בה שומרי סף ששכחו שהם לא שליטים, אלא רק איזונים ובלמים. 
 

רשויות אבודות

המשנה ליועמ"ש נזרי הגדיר את זה השבוע בצורה מדויקת: "אנחנו חוטפים משמאל על מריחה פוליטית, ומימין על רדיפה פוליטית, לא זכור לי מקרה שבוועדה בכנסת דנו כך בתיק פלילי. הרי יש ממשלה שצריכה למשול, כנסת שתפקידה לחוקק ולבקר, ומערכת משפטית שבכל הנוגע להליכים פליליים - רק היא מוסמכת לדון ולבחון ראיות". אבל מה שיש לנו כרגע זה רשויות שלטון שכולן שכחו את הגדרתן ואיבדו גבולות. 
 

צודק מי שאומר שהרשות השופטת השתכרה מכוחה וקראה לזה "אקטיביזם שיפוטי", שמשמעותו פלישה חריגה לתחומן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. אבל זו גם הרשות המבצעת שהשתלטה בצורה מוגזמת על הרשות המחוקקת, ופגעה קשות בייעודה. וזו גם הרשות המחוקקת עצמה, שבמקום לבסס בצורה טובה יותר את מעמדה הפרלמנטרי, הפכה את עצמה לרשות הרביעית, ורק מתרוצצת כפרשנית אולפנים ומספקת מפלט הסבה מקצועית מושלם לעיתונאים. 
 

וזו כמובן גם הרשות הרביעית, שבמקום לסקר בהגינות הפכה את האג׳נדה והסנסציות ללחם חוקה, והיא קוראת לזה "חופש הביטוי". יפה שכולם משתמשים בהגדרות מאוד נעלות כדי להצדיק את המניפולציות הכוחניות שלהם ולגרום להן להישמע הירואיות וערכיות. אבל בפועל הגבולות בין הרשויות היטשטשו עד כדי כאוס שלטוני, שהאזרח מסתובב בו אבוד, כסומא, ונאחז במי שנראה לו הכי נכון להיצמד אליו כרגע, בלי להבין לעומק את מה שבאמת קורה.
 

ולמרות הכל, יש גבול לאידיאולוגיית הדווקא. יש גבול לכמה רחוק אפשר ללכת רק כי מישהו אחר היה לכאורה גרוע יותר. מי שעומד למשפט אינו יכול לשנות את מערכת המשפט ולטעון שזה למען המדינה. אם זה באמת רק למען המדינה, שיתכבד ויערוך שינויים שייכנסו לתוקף רק בתום כהונתו. ואם כתבי האישום נגדו הם אכן "קשקוש" או "מגדל קלפים", זה יתברר רק בדרך החוקית ובצורה שבה יכול להתגונן כל אזרח, ולא בסרטון ויראלי או על ידי קומבינה. 
 

ההתקוממות של בכירי עורכי הדין, שמאיימים להשבית את המערכת, כמו גם הזעם של היזמים, של המשפטניות ועוד קבוצות מהעולם העסקי, והאיום שהאופוזיציה כולה תתפטר אם יעברו חוקי הדווקא שרק יטשטשו עוד יותר את הפרדת הרשויות, מראים שגם אם נתניהו צודק בחלק מטענותיו, התנהלותו לא תתקבל. אומנם הסקרים מראים שמצביעיו יקבלו ממנו פחות או יותר הכל בחיבוק המשולב ביריקה כלפי "התקשורת" ו"השמאל", אבל מצביעי הליכוד אינם הרוב במדינה. קצת כמו בחברה עסקית - אפשר להשיג שליטה בלי שיש לך רוב מוחלט, אבל צריך להתנהל לפי חוקים מסוימים, אחרת העסק יתהפך עליך ולא יהיה יותר במה לשלוט.
 

חסינות, חוק צרפתי, פסקת התגברות - לא משנה איך יקראו לזה ומה יהיה הספין התורן. השורה התחתונה היא שאם זה ימנע מנתניהו לעמוד לדין ולהוכיח את חפותו שלכאורה הוא כה מאמין בה - זה לא עוד ספין, אלא ספין על שלטון החוק. אפשר לנוח מההגזמות, ואין צורך לקרוא לזה "עליית הנאציזם" או "שובו של היטלר", אבל זה כן מזכיר מאוד את ארדואן.

tguvot@maariv.co.il