השבוע עשיתי טעות איומה. בתחילת השבוע קניתי כהרגלי שני אבוקדו אטינגר מחוספסים, יפי מראה, ירוקים וקשיחים שנועדו לאכילה בעתיד הלא נראה לעין. כידוע, חלון ההזדמנויות לאכול אבוקדו הוא בדיוק בשבע הדקות שבין הבשלתו לריקבונו, וחייבים לתפוס את הזמן המדויק כדי ליהנות הנאה מושלמת מהפרי האהוב. אגב, אני קורא לממשלה החדשה שתקום: עזבו את כל חוקי ההתגברות והחסינות מעוררי המדון ועבדו על חוק שמבטל את החלוקה הבוטנית המסורתית והלא רלוונטית של פירות וירקות. לא ייתכן שלנצח נתכתש סביב שאלת העגבנייה, הבננה והאבטיח. אני מציע חלוקה הרבה יותר נוחה לעיכול: מה ששמים עליו מלח והוא מסכים להיות בסלט - הוא ירק. מה שמתוק וילדים מוכנים לאכול - פרי. ולכן בשבילי אבוקדו לנצח יהיה ירק. 

בכל מקרה, לאחר קניית האבוקדו ביצעתי את הטקס המסורתי: לעטוף אותו בעיתון, לדגור עליו בוקר וערב, לקרב אליו בצל, להחליף את המזוזות בבית, להתפלל שחרית, מנחה וערבית, ולבדוק מדי יום את קשיותו. הבעיה היא שבשבוע הבא אני לא אהיה בארץ. אני מותיר אחרי אישה ושני ילדים שאף אחד מהם לא מחבב את הירק האהוב.

כך שבאמצע השבוע הבא, בעודי צועד בארצות הניכר, שני האבוקדואים שלי יקפצו מאושרים מבשלות, ולא יהיה מי שייהנה מהם, ימרח אותם על לחם עם פרוסת עגבנייה, עשרות טיפות של לימון וקורט מלח. וכשאשוב מארצות הים, יחכו לי אבוקדואים רקובים, עצובים ושחורים משחור, שייחשבו את נתיבם העגום אל פח האשפה. יתרה מזאת, גם בשבוע שלאחר מכן אשאר ללא שום אבוקדו בשל לאכילה, משום שכשאחזור אקנה חדש, שייעתר להיות אכיל רק שבועיים מיום קנייתו. 

***

לאחרונה נפל דבר בישראל והחל להימכר ברשתות השיווק מוצר חדש שמסעיר את הרשת: "אבוקדו בשל". מדובר בקיצור דרך שערורייתי לפנטזיה של כל בורגני - להגיע הביתה עם המוצר החדש, לפתוח ולצרוך אותו מיד. כלומר, יש מישהו שכבר עשה עבורנו את עבודת ההמתנה, והוא זה שעטף אותם בעיתון, התפלל, רקד סביבם ורק אז מכר אותם במחיר מופקע של פי שניים מאבוקדו רגיל. 

הדיל המשונה הזה עורר בי מחשבה מעיקה על כך שאיבדנו את היכולת להמתין. אנחנו לא יודעים לחכות. אין לנו שום רצון לתת לדברים זמן. בדור של אבא שלי המתינו לקבלת טלפון הביתה, ואילו אנחנו מאבדים את הסבלנות כשהגלישה בסלולרי אטית מעט. ההמתנה הפכה למעיקה, מיותרת, בלתי אפשרית. כשאנחנו מחכים, אנחנו מפסידים, ולכן אנחנו מצמצמים את זמני ההמתנה ואף מוכנים לשלם למישהו אחר שיחכה עבורנו. אבל יש עדיין כמה סיטואציות בחיים שכופות עלינו לחכות.

בשניות האלה שאני עומד מול השירותים ומחכה להטיל את מימי, יכולתי לעשות כל כך הרבה דברים: לקרוא וואטסאפים, לעשות סטורי, לבדוק מה אין לראות בנטפליקס. ברגעים האלה שאני סתם שוכב במיטה ומחכה שהעיניים ייעצמו וארדם, יכולתי לגלוש עוד קצת בפייסבוק או לכתוב רעיונות במחשב. ואם כבר הייתי במחשב, ודאי הייתי מתעדכן במערכת היחסים המעניינת של בתו של גדעון סער, אלונה, עם השחקן הערבי אמיר חורי, שמצטרפת לזוגיות של עדי שילון עם השחקן הערבי יוסף סוויד. ואני חייב להודות שגם אותי זה מטריד: בנות ישראל, השתגעתן?! מה פתאום לצאת עם שחקנים? לא יכולתן להתאהב ברואה חשבון, מהנדס או רופא? 

אך זמן ההמתנה המתסכל ביותר, שאינני יכול לשאת אותו עוד, הוא כשאני ממלא דלק. לרוכב אופנוע כמוני אין את פריבילגיית המתדלק. אני צריך לעשות זאת בעצמי ופשוט לחכות דקות ארוכות ללא מעש. בזמן הזה אני ממש חש את גלגלי הקפיטליזם דורסים את שלל ההזדמנויות שאני מחמיץ. בעוד כל האנשים האחרים עובדים, מרוויחים כסף, מתקדמים, מבקשים העלאה בשכר, מתכננים את עתידם - אני פשוט עומד עם אקדח הדלק ומחכה שהמכל יתמלא. 

יכולתי להיות כל כך יצרני בדקות הארוכות האלה, לעשות המון דברים שמועילים לחברה, אולי אפילו לתרום משהו למישהו, אבל הנה אני עומד ובוהה בקו הדלק שהולך ועולה ומגיע למצוף העליון של המכל - וזהו. חישבתי את כל זמני התדלוק, פעמיים בשבוע, שמונה פעמים בחודש, תעשו את המכפלות. אם המישהו הזה שמחכה במקומי שהאבוקדו יבשיל היה גם מוכן להמתין עבורי בכל זמני ההמתנה האחרים בחיים - כנראה שזה לא היה משנה כלום, אבל היה לי יותר זמן לא לחכות לכלום.