על אף חמידותו, אפו הפחוס ועיניו הגדולות לא רציתי אותו. אומרים שכשאתה רואה כלב, אתה יכול להבין מיד אם אתה מתחבר אליו, אם תכניס אותו לביתך, תאכיל אותו ותדאג לכל צרכיו, ואם אין הרגש המיידי הזה - סביר שאחרי חודש או חודשיים של צרכים שהוא יעשה לך בבית, נביחות ויללות, תשיב אותו אל העמותה שממנה לקחת אותו כגיבור ישראל ותתנצל על כך שאין לך מספיק זמן לטפל בו ומגיע לו בעלים טובים יותר.

מהסצנריו השני בעיקר פחדתי. הרי אי אפשר לקחת גור, דומיננטי ככל שיהיה, ואחרי אשליית הבית החם להשיב אותו אל כלוב נטוש ומלא בצואה. זה דבר אכזרי לכל הדעות. אבל אליו לא התחברתי! ומה יש לי, לעזאזל? מי לא מתחבר לפאג סיני? הכלב הכי חמוד בהיסטוריה.

לפני כמה חודשים הגענו לאשקלון בצהרי יום שישי חמים. טלפון שקיבל בעלי מחבר של חבר שאמר "יש לי כלבת פאג שהמליטה הרגע ואישה בהריון בבית, יש גבול למספר היצורים החיים שאני יכול לגדל, אתם רוצה?", הקפיץ אותנו לשם. לא ידענו אם אנחנו רוצים כלב בכלל, הבית די קטן, שנינו קרייריסטים ועם פצעי עבר בכל הקשור לכלבים, פחדנו לגעת בזה שוב. לי הייתה את תקווה, כלבת הפודל השחרחורת שנדרסה בעת שהייתה אצל אבי יוסף. את פרפורי גסיסתה ומבטה המבקש להינצל לא אשכח. אני זוכרת את עצמי יורדת מהמונית ישר אל מגרש המשחקים ליד ביתו של אבי, והנה אבא עומד, צורח ובוכה כשמסביבו חבריו, שכניו ומתפללי בית הכנסת המנחמים אותו ולוחשים, "זו נשמה יתרה, אל תבכה".

אני זוכרת את עצמי שבה מתאילנד שזופה ומאושרת, נדחקת בין קהל המתפללים והשכנים, והנה באמצע הרחבה, תקווה שלי, אהובתי, הכלבה שנהגה להניח ראשה על ראשי ולהירדם עד בוא הבוקר, והיא גוססת, משמיעה חרחורים, ועיניה - העיניים העצובות ביותר שראיתי בחיי - כמו מבינות שזה הסוף ואת צער הפרידה הן כואבות, לא את מכת המכונית עם הנהג הארור שברח ולא הביט אחורנית. והנה אבי שב לבדידותו, בלי תקווה, שהייתה האור בחייו בכל פעם שהייתי נוסעת לחו"ל. ימים אחר כך כבר דאגנו להביא לו כלב אחר, ג'וניור, שמלווה אותו נאמנה עד היום, ובכל זאת, פרידה קשה כמו הפרידה מתקווה, לא חווינו, לא אני ולא אבי.

וגם לבעלי, אהובי, היה כלב, במבי שמו, וגם הוא נדרס, בכביש שעל יד שדות תל מונד, וגם דורסו ברח, כנראה לארצם של השפלים, וגם לבן זוגי נשבר הלב וגמלה בלבו ההחלטה לא לחוות זאת שוב. עדיפה הריקנות מצער הפרידה.

***

בצהריים ההם, בדרך לאשקלון, ניסינו לחשוב על דברים טובים שיביא עמו הכלב. הרי הבית גם כך ריק, ואת כל שדרוש לנו כבר קנינו, ולעתים מתחשק לפנק אבל טרם נולד לנו ילד, ותחושת האחריות שממנה אנחנו די חפים, חסרה לנו. ובכל פעם שאנחנו מגיעים אל בית הוריו, זה המבורך בשלושה כלבים, אני זוהרת ומנשקת אותם, אחד אחד, על הפה, למורת רוחו של בעלי. כשהגענו לאשקלון, כבר השתכנעתי, כבר רציתי כלב. וכשהציגה לנו אותו אשתו ההרה של חבר (של חבר) של בעלי, בתוך קופסה לא גדולה, חבוק באחיו מאותה האם ומבטו מפוחד ולא מבין, לא הצלחתי להתחבר. אולי היו אלו החומות ואולי הפחד מהאחריות הגדולה, מי יודע? כששוחח בעלי עם ההרה, ושאל אותה שאלות יבשות כמו כמה הוא צריך לאכול, והאם חלב יעשה לו טוב, הרי הוא בן חודשיים וצריך להתחזק, והאם מותר לספר אותו וכמה פעמים ביום הוא צריך טיול, אני אזרתי אומץ ואספתי את הגור הקטן והשמנמן בידַי. אחיו עצם עיניים וישן, והוא, הביט בי והשפיל את עיניו וכך חוזר חלילה, מביט בי ומשפיל עיניים.

הרמתי אותו גבוה, אל מול פנַי וחייכתי אליו. "שלום", לחשתי, "יש לך אף פחוס, זה קורע מצחוק", כתגובה, הוא נשם עמוק ונחירה קטנה נשמעה ממנו. "אה כן, זה גזע נוחר, אני מקווה שאתם מוכנים לזה", לחשה האישה ההרה. "תן לי נשיקה", ביקשתי ממנו וקירבתי אותו אלי, ובצירוף מקרים טוב הוא הוציא את לשונו והיא פגשה באפי. צחקתי צחוק עמוק, קירבתי אותו אלי וחיבקתי אותו, אבל עדיין נזהרתי שלא להתחבר, יש לו אמא בבית ואח קטן הרגיל לחום גופו, מי שם חייו בידַי? מי אני להחליט על גורלו? "האמא לא צעירה", אמרה האישה, "ודי עייפה, ההריון הזה היה לא מתוכנן בכלל, בעלי צדק, היינו צריכים לעקר אותה".

"ואחיו?", שאלתי.

"הוא יישאר איתנו לעת עתה, מקסימום ייבהל קצת כשאקבל צירים, אבל אגדל אותו יחד עם הילד שלי". חייכתי אליה. בדרך הביתה הושבתי את הגור הקטן עלי, ראשו העגול מנסה למצוא פוזיציה ראויה ולא מצליח, עד שפתחתי את כף ידי והניח ראשו עליה, הנשימות שלו, הלמות לבו ומעט הרוק הניגר מפיו הציפו בי אהבה לא מוסברת, הרגשתי את תקווה ואת במבי ואת כלביהם של הוריו של גור ואת כל אלו המזדמנים אלי בטיולַי בחוץ וממלאים את לבי - על כף ידי.

"איך נקרא לו?", הפר בעלי את מחשבותי.

"אלביס?", שאלתי.

"נדוש", ענה.

"ג'מבו?", שאלתי.

"מה, הוא חנות תמרוקים?", ענה.

על המכונית שחלפה לידנו, שם, בכביש 4, התנוסס שלט, "מנש הובלות קטנות לכל חלקי הארץ, כולל הצפון, הדרום ואפילו המרכז", ובתוכה ישב איש חמוד, חבוש כובע מצחייה, לא צעיר, עם זרת ארוכה התחובה בתוך אפו, והוא מזמר יחד עם הרדיו שיר של בעז שרעבי. כשראה אותי סוקרת אותו בחיוך, שלף את האצבע מאפו ובירך ב"שבת שלום, חמודה'לה".

צחקתי.

"מנש?", שאלתי את בעלי.

"מנש זה מעולה!", התלהב וכמעט שגרם לנו לתאונה.

***

כבר חמישה חודשים אנחנו חיים עם מנש השמנמן, הגרגרן והמציק לעתים. בכל פעם שאני נכנסת הביתה, הוא בוכה ומשתין לי על הרגל, לפעמים משמיע קולות מוזרים ומסיט ראשו לצד כאילו מנהל איתי שיחה ערה. בבקרים כשאני יוצאת מחדרי, הוא מזנק עלי ונותן בי נשיכות קטנות, וכשאני מצוברחת או בוכה הוא מפסיק ללעוס את עצמות הג'לטין או להרוס נעל בית מזדמנת, ניגש אלי ומצטנף בי, בלי להשמיע קול או רצון.

והוא השמחה שלנו מנש. בן זוגי מאכיל אותו בתזונה טבעית של בקר וירקות ורכש לו מקרר קטן ומיוחד ובתוכו מדפים, זה לחטיפים וזה לאוכל, ואת המיטה שקנינו לו מקבלים רק כלבי האצולה של המלכה האם.

דייב בארי כתב פעם, "אתה יכול לומר לכלב את הדבר הטיפשי ביותר, והכלב יביט בך במבט האומר: אלוהים אדירים! אתה צודק! אני לעולם לא הייתי מעלה זאת בדעתי". אז האמינו לי שאת כל טורַי והגיגַי אני מקריאה בפניו, ואין מעריץ לי כמנש.

בלילות, כשהוא עייף, ניגש אלי. אלו הרגעים היחידים שבהם אני מרשה לו לעלות על הספה הנוחה בתקווה שיירדם עליה, אבל אין לו בה צורך. כי אחרי שיטוט קטן הוא עולה על ירכַי, משמיע התנשפות ארוכה ואת ראשו מניח על כף ידי, בדיוק כמו אז, ביום ההוא שבו הפך אותי ואת אהובי למשפחה קטנה. ועד שלא נעצמות עיני אני לא משיבה אותו למיטתו, וגם אם נרדמת לי היד והגב כואב והפוזיציה לא נוחה, אשאיר אותה כך, ככר פורה ונוח למנש הקטן, פחוס האף ומשיב התקווה ההיא, שנדרסה, והבמבי ההוא שלא שב, אל מפרשי חיינו.