“מגילת סן מיקלה”, פרקים מזיכרונותיו של הרופא השוודי ד”ר אקסל מונתה, יצא לאור לפני 90 שנה. במהרה הפך הספר לרב מכר עולמי ותורגם לעשרות שפות. כעבור שש שנים תורגם לעברית בידי יצחק לייב ברוך. גם כאן זכה למהדורות רבות מאוד. ב־1973, בהוצאת עם עובד, חידש אמציה פורת את התרגום הראשון.

אקסל מונתה נולד ב־1857 בשוודיה, למד רפואה בפריז, היה רופא החצר וחביב האריסטוקרטיה, אך תמיד חש לטפל באומללים ביותר, באסונות ובמגיפות. הוא טיפל בנפגעי מגיפת הכולרה בנאפולי ב־1884, בנפגעי הרעש במסינה ב־1908, והיה רופא צבאי בשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה. מונתה עבד עם לואי פסטר על חיסוני הכלבת, ועם הנוירולוג הנערץ שארקו כשטיפל במחלות נפש שונות באמצעות היפנוזה. הספר חושף בפנינו דמות של רופא טוטאלי המתמסר לחוליו תוך סיכון חייו, הומניסט ענק, ואוהב בעלי חיים אהבת נפש. בראיון הקבלה שלי לאוניברסיטת תל אביב גיליתי שגם המראיין שלי החליט להיות רופא אחרי שקרא את סן מיקלה. 
 

לפני שבוע נתקלתי באקסל מונתה במדף נידח בספרייתי. כמו לפגוש ידיד שלא ראיתי 50 שנה. וכמו שנהוג בין רופאים, “עשיתי לו פרוטקציה” והקפצתי אותו לראש תור הספרים הממתינים לקריאה.
 

קריאה חוזרת בספר טומנת בחובה סכנות. “אינך יכול לטבול פעמיים באותו נהר”, אמר הפילוסוף היווני הרקליטוס לפני 2,500 שנה. ועוד אמר: “הכל זורם. דבר אינו נותר חסר תנועה”. פאנטה ריי. לא רק שאני השתניתי ב־50 השנה שחלפו מאז הקריאה הראשונה, גם העולם סביבנו השתנה. הערכים והנורמות המקובלות השתנו. ומי שהיה אז רופא מופת נערץ - היה מגולגל היום בזפת ובנוצות וזוכה ללינץ’ ציבורי בגלל ערכיו ועמדותיו החורגים מ”התקינות הפוליטית”.
 

מונתה, אוהבם הגדול של בעלי החיים, שקנה הר שלם באי קאפרי כדי להפוך אותו מקלט לציפורים נודדות ולהצילן מציד המוני - הוא תומך נלהב בניסויים בבעלי חיים כדי להציל בני אדם. בימיו אין עדיין אנטיביוטיקה. החיסונים בראשית דרכם. כשרוב התרופות שלרשותו הן חסרות תועלת כמעט - לעתים רק מזרק המורפיום בידיו, הוא אינו מהסס לעשות בו שימוש כדי לקצר ייסוריהם של חשוכי מרפא. העולם השתנה. המתות חסד שנויות במחלוקת. מעט רופאים יצהירו היום בגלוי כי כך יעזרו לחולים אם אפסו הסיכויים להצילם. 
 

יום אחד מגיע לטיפולו צעיר, “שהיה לקוי קשה בנטייה מינית שלא כדרכה”. מונתה מטפל בו במשך חודש, גם באמצעות היפנוזה. הצעיר חש ש”נרפא”, וחזר לארצו בכוונה לשאת אישה ולהוליד ילדים. אחרי שנה התאבד. ומונתה כותב: “אילו דרש בי האומלל הזה שנים אחדות לאחר מכן, לאחר שקניתי לי יתר בקיאות בטיב העיוות של הנטייה המינית, לא הייתי מנסה לרפאו משום שידעתי שאין לו תקנה”. הוא הבין שאי אפשר “לרפא” הומוסקסואליות. 
 

מונתה יודע שהחולים שלו זקוקים בעיקר לתקווה, ומגנה בחריפות רופאים שמגלים לחולים שלהם בדיוק ממה הם סובלים, וכי אין מרפא למחלתם - ומתפלאים שהחולים מתמוטטים, שוקעים בדיכאון ולעתים מתאבדים. כשהתחלתי ללמוד רפואה, לא היינו מגלים לחולים שיש להם סרטן, למשל. היום המקובל שונה לחלוטין. הסתרת האמת מהחולה נחשבת לעבירה אתית. היום אני יודע שבמצב הידע הרפואי לפני 100 שנה - מונתה ודאי צדק. ולפעמים גם היום גישתו נכונה יותר. ואף שהוא מבין היטב לנפש חולַיו, הוא בז לפסיכואנליזה וקובע שאין בה כל תועלת.
 

אם עד כאן הסכמתם פחות או יותר, ואינכם מזהים את הסכנה בקריאה חוזרת של ספר ישן ואהוב, הנה המוקשים: מונתה סבור שעבריינים שעברו עבירה ראשונה יש לכלוא רק לפרקי זמן קצרים מאוד, אבל להרעיב אותם ולהכותם מכות קשות. ולעומתם, רוצחים ו”פושעים שאין להם תקנה” - יש להוציא להורג ללא ייסורים. ומותר לערוך בהם ניסויים רפואיים.
 

וזה עוד כלום. רוצים עוד השקפת עולם יד־ראשונה־מרופא? “כך טיבן של הנשים. יותר משהן אוהבות שישמעו בקולן, הן אוהבות להישמע לאחרים... הן מתנהגות כאילו היו שוות לנו, אלא שהן יודעות יפה שאינן שוות כל עיקר... אין הנשים יכולות להבין שהגבר הוא פוליגמי מטבעו...”.
 

ראשו של הרופא הנערץ על נסיכות אירופה ומלכותיה לפני 100 שנים, היה נערף היום בכיכר האינטרנט. למזלו, מת אקסל מונתה ב־1949.