ספרים, כמו תיאטרון או מסעדה, הם בעיקר בידור. חוויית הקריאה, כמו תיאטרון או מסעדה, היא עניין של הרגל וקרבה אינטימית לסגנון או אירועים. שיטוט בשווקים של שבוע הספר (הייתי שם כמה פעמים על תקן “סופר”) מזמן פגישה עם מגוון מוצרים, חלוקה בין גבוה ונמוך, ובון־טון שאמר שאם אתה לא קורא ספרים, אתה לא קיים. לפחות לא ברובד של מי שרואה עצמו בן תרבות.
לא עוד. לספרות, כולל כתבי הקודש (תנ”ך, מיתולוגיות, ברית חדשה וכו’), היה ונשאר תפקיד חשוב בחברות פרימיטיביות שבהן שימשו אגדות העם כלי חשוב להפצת מידע על הטבע האנושי והטבע בכלל (וכמובן כלי שליטה של העילית). בימינו מופצצי המידע יש שטף אירועים און־ליין ותובנות מדעיות מוכחות שמחליפות את הספרות כמפיצת ידע, ואנחנו נשארים עם הנאת הקריאה. על טעם ועל ריח, אמרו חז”לינו, אין טעם להתווכח אלא אם כן אתם מבקרי ספרות מול קבוצות ההתייחסות שלכם כמו בתיאטרון או במסעדה או בספורט או בכל סוג של בידור. כולל הספרות הקאנונית הנחשבת ל”קלאסיקה”. מחוץ למיליה הספרותי, שם מדשדשים קוראים, סופרים, מבקרים ומוכרים בפמיליאריות של קושרי קשר (בעיקר אלו נגד אלו), יש עולם שלם של עובדות ומחקרים מדעיים. כל סיטקום אמריקאי בינוני רווי פסיכולוגיה בגרוש, ויש בו יותר משפטי תובנה תקפים על האופי האנושי מאשר בכל יצירות שייקספיר והומרוס יחד. “הסופרנוס” חשפה גילוי מרעיש (הגנגסטרים הם בני אדם כמוני כמוך!), ויש בה תובנות קלישאה שייקספיריות כמו: “בואי נודה בעובדות”, אומר הגנגסטר טוני לאשתו כרמלה, “אני מזדקן”.