אחת החוויות הגדולות והמרגשות בחיי, החרוטה בלבי עד היום אף כי התחוללה לפני כ־32 שנה, קשורה בספרים, ונותנת בעיניי היבט חדש לכינוי “עם הספר”, המיוחס לעם היהודי. החוויה הזאת לא קרתה פה, בישראל מולדת היהודים, אלא דווקא בברית המועצות המסוגרת והמציקה ליהודים בשנים ההן. 
 

וזה הסיפור: בשלהי קיץ 1987 הייתי חבר במשלחת הישראלית שיצאה ליריד הספרים שנערך במוסקבה. זה היה בראשית תקופת הפרסטרויקה והגלסנוסט שניסה להנהיג הנשיא גורבצ’וב בברית המועצות, במגמה להבטיח פתיחות יתר במדינה. הרוח החדשה הורגשה גם ביחס למשלחת הישראלית ליריד. בעוד שבעבר התירה ברית המועצות לישראל להביא לתצוגה ביריד רק כמה מאות ספרים, שלוו בידי 2־4 ישראלים בלבד, ב־1987 הבאנו איתנו 8,000 ספרים, כשהמטרה היא להשאירם בידי היהודים בברית המועצות, והמשלחת הישראלית מנתה 19 איש. רשמית, היינו נציגי מכון היצוא, מעשית - שליחי הארגון החשאי “נתיב” שפעל בנושא היהודי במדינות מזרח אירופה. ואכן מעבר לעבודה ביריד, נפגשנו מדי ערב גם עם קבוצות של יהודים בבתיהם.
 

רבבות יהודים זרמו אל הביתן הישראלי בששת ימי היריד, בהם כאלה שנאלצו לנסוע כמה ימים למוסקבה. עיניהם היו כחולמות. אנשי קג”ב הסתובבו בביתן, כביכול כדי להגן עלינו, למעשה כדי לפקח על המתרחש, אך הם לא הפחידו לא אותנו ולא את היהודים. אלה, בעזרתנו וביוזמה עצמית, “גנבו” ספרים ממדפי התצוגה ומה שלא נלקח, פוזר בידינו בדירות במוסקבה. לא החזרנו הביתה אף ספר ו”עם הספר” התגלה שם כעם הרודף תוך הסתכנות אחרי הספר להשיגו.


זמן קצר לאחר שובנו לישראל, בגיליון יום כיפור תשמ”ח של “מעריב”, פרסמתי כתבה תחת הכותרת “ראיתי את עם ישראל”, שכמה קטעים מתוכה אצטט להלן:

“ראיתי את עם ישראל מגיע מכל קצווי ברית המועצות וניצב במשך שעות בתור ארוך ומתפתל, כדי לזכות ולהיכנס לשעה קצרה לביתן הישראלי ביריד הספרים במוסקבה, להציץ בספר או באלבום עבריים, להחליף כמה מילים עם יהודים מישראל ולקבל מזכרת קטנה מארץ הקודש. ראיתי אותו יוצא מהביתן וחוזר לזנב התור הארוך שבחוץ, כדי להיכנס שנית. ראיתי אותו שב מדי יום ביומו במשך שישה ימים.
 

“ראיתי את עם ישראל מתחנן ללוח שנה, למחזור, לפוסטר של אותיות עבריות, לספר מישראל, מתנפל ממש על כל ישראלי היוצא ממשרד המשלחת שבירכתי הביתן ומזכרות לחלוקה בידיו.
 

“ראיתי את עם ישראל ניצב מסומר למקומו כהלום רעם, מרותק אל מסך הטלוויזיה שבכניסה לביתן, עליו חולפים־רצים נופי ישראל ופניה היפות של הזמרת עפרה חזה, שקולה הצלול הולך למרחוק: ‘חי, חי, חי, עם ישראל חי’ – וכל עמי הארץ שומעים. ועומד לו שם עם ישראל ועיניו דומעות ולסתו רוטטת וחזהו הולך ותופח והוא אינו מאמין למראה עיניו.
 

“ראיתי את עם ישראל דחוס בדירה צרה במוסקבה, מתחכך זה בזה, בן משמר העמק עם בן סוורדלובסק, ואיש אינו יכול לפקפק עוד שזהו עם אחד, ואיש אינו אומר צר לי המקום. ראיתי אותו קם על רגליו ושר את ‘התקווה’ בגרון מלא, בחלונות פתוחים, בלהט ובדבקות, ולפתע מתברר שלמילים ‘להיות עם חופשי בארצנו’ יש עדיין משמעות, וזו גם אינה בושה לשיר אותן בקול גדול”.


והיום אוסיף: ראיתי את עם הספר.