בלי להתעלם: הדחקה היא תופעה אנושית מקובלת, לעתים גם מועילה, אפילו הכרחית. אבל בעולם האכזרי של פוליטיקה בינלאומית הדחקה היא תופעה מסוכנת. מי שמדחיק את השלכותיה האפשריות של התחזקות תופעת האנטישמיות עלול למצוא את עצמו מופתע. מי שמדחיק את המחיר הכבד שישראל משלמת על כניעתה לאינטרסים של קבוצות לחץ חרדיות, עלול למצוא את עצמו במצב שקשה להיחלץ ממנו. מי שמדחיק את בעיותיה המצטברות של מערכת החינוך, עלול לגלות שהתיקון מסובך וכואב. 
 

בשבוע שעבר בחרה ישראל להדחיק את השלכותיה האפשריות של תגובת הנשיא דונלד טראמפ למתקפה איראנית על ביטחונה. איראן תקפה מכליות, וכלום לא קרה. איראן הפילה מטוס אמריקאי, וכלום לא קרה. הנשיא שקל תקיפה, אישר תקיפה, וחזר בו. אחר כך אמר שהניסיון של בכירים בממשלו לגרור אותו למלחמה “מגעיל”. בשורה התחתונה, איראן למדה שאפשר להפיל מטוס אמריקאי ולחמוק מעונש. כיצד תיישם את השיעור החשוב הזה בהמשך הדרך אפשר רק לשער. 
 

ישראל הדחיקה משתי סיבות מובנות. האחת, משום שאין לה הרבה מה לעשות בעניין הזה. הנשיא האמריקאי איננו זנב שישראל מכשכשת בו. הוא מחליט לבד, לא תמיד בתהליך מסודר. לא תמיד מסיבות מובנות. השנייה, משום שישראל מחבבת את טראמפ ולא רוצה לקלקל לעצמה ולאחרים את הרושם הטוב.

מדובר בנשיא אמריקאי שהעביר את השגרירות לירושלים, הכיר ברמת הגולן, ביטל את הסכם הגרעין. מדובר בנשיא שאינו נבהל מניתוק הקשר עם ההנהגה הפלסטינית, ולא מראה סימנים שהוא מוכן להיכנע לתביעותיה. מדובר בנשיא שמקורבים אליו מרמזים על אפשרות לגיטימית לסיפוח אזורים בשטחים. טראמפ נקט מדיניות שישראל – לפני שנתיים – יכלה רק לחלום עליה.
 

בגלל כל הדברים הטובים הללו, ישראל נטתה להתעלם ממה שקצת פחות טוב. מהנטייה של טראמפ להיות בלתי צפוי, שמכילה פוטנציאל להפתעות לא נעימות. היא נטתה להתעלם מכוונתו לוותר על תפקיד השוטר של העולם ולהתכנס לזירה האמריקאית. היא נטתה להתעלם מהקופצנות שלו, שמקשה לפתח מדיניות קוהרנטית וארוכת טווח. עכשיו היא מתעלמת מהאפשרות שטראמפ, בהחלטתו לא להגיב, פגע לא רק בכוח ההרתעה של אמריקה, אלא – וזה חשוב לנו יותר – בביטחון ישראל.
 

זו איננה טענה נגד טראמפ. הנשיא האמריקאי איננו ממונה על ביטחון ישראל, הוא ממונה על שמירת האינטרסים של ארצו שלו. זו טענה נגדנו – המתעלמים. איראן היא איום משמעותי, ולישראל אסור להיות שאננה למולו, תוך שהיא מסתמכת על ידידותו של האיש עם הבלורית בבית הלבן. אסור לה להניח שטראמפ יסייע לה להתמודד עם איראן. אולי יסייע – אבל בשבוע שעבר דווקא הזיק. כיצד הזיק? נסו לשער את השיקולים של המנהיג האיראני, ותבינו. 
 

איראן קיבלה החלטה לנענע את הספינה האזורית, משום שהמגמה הנוכחית, סנקציות ובידוד, לא נוחה לה. כאשר היא שוקלת כיצד לנענע את הספינה, שיקול מרכזי הוא התגובה האפשרית של האמריקאים. לכן, היא הולכת בקטנות. קודם מכלית. המתנה. אחר כך מטוס ללא טייס. המתנה. בינתיים, זה הולך בסדר. אפשר לשקול צעד נוסף. לדוגמה, פגיעה באינטרס ישראלי. צריך לשים לב שאיראן נזהרה עד כה מפגיעה בישראל, גם כשזו ביצעה תקיפות חוזרות בסוריה. צריך לקחת בחשבון שעכשיו היא תשקול מחדש את האפשרות הזאת. אם הנשיא האמריקאי לא הגיב כאשר הופל מטוס אמריקאי, מה הסיכוי שיגיב כאשר יותקף מטוס ישראלי? 
 

האפשרות שאמריקה תגיב היא אחת משכבות המגן של ישראל. איראן יודעת שישראל חזקה – אבל גם היא עצמה חזקה. איראן יודעת שאמריקה חזקה – חזקה מכדי להיכנס איתה לעימות צבאי ישיר. אם עימות עם ישראל עלול להוביל לתגובה אמריקאית, איראן תהסס. אם עימות עם ישראל לא עלול להוביל לתגובה אמריקאית, איראן תהסס פחות. הנה, בלי להדחיק: ידיד גדול פגע בביטחון ישראל.