מבדיקה סטטיסטית שעשיתי ביני לבין עצמי עלתה המסקנה החד־משמעית והבלתי ניתנת להפרכה שהשאלה הנפוצה ביותר שמופנית להורה טרי בישראל נוגעת לטיב השינה שלו והשינוי באיכותה. הפרץ המדעי הנ"ל מבוסס על ניסיון אישי, שקרם עור וגידים עם הולדת בתי. 



מאז הולדתה אני חווה בקביעות את הריטואל הבא: מכר ישן או חדש חולף על ידי במסדרון במקום העבודה, במכון הכושר או ברחוב, וברגע שגופו נמצא בסמיכות לזה שלי הוא נעמד מולי בכוונת זדון, מוריד ספק צ'פחה ספק לאטמה על הכתף, והראש שלי וקורא בקול רם ומשועשע היישר לפני: "איך השינה שלך? כבר לא ישנים בלילה?". הגערה הקולנית תיחתם בהברה "אהההה", שיש בה גם מן האשרור ומעין שמחה לאיד על המצב שאליו נקלעתי לעת זקנה, וליתר דיוק באמצע העשור החמישי לחיי. 
 

בתחילה, כמו מתוך התרסה ובוז לגל המציק והמתמשך של השאלות הללו הקפדתי להיראות רענן במיוחד ולהשיב לכל אותם קנטרנים במצג שקרי לחלוטין, תוך הסתכנות בכך שאתפס כשוביניסט. מצבי מעולה הודות לאשתי המופלאה והפעלתנית, אמרתי והוספתי שהאנרגטיות הרבה שלה מותירה אותי נינוח. חתמתי את התשובה בכך שאני אפילו ישן כפל כפליים מאשר בעבר. 
 
עם הזמן החזות השקרית שהצגתי הלכה ונמוגה, והאמת יצאה לאור. כעת, כחמישה חודשים אחרי הלידה, המלעיזים כבר נזהרים מלטפוח על כתפי מחשש שגופי התשוש לא יעמוד איתן ויתמוטט מעוצמת החבטה החברית לכאורה. אין לי ספק: כדי להשיב לעצמי מעט כוחות הקטנה שלי חייבת לישון. רק כשזה קורה אנחנו יכולים לנוח. 
 
בהתאם, נכון לעכשיו התפילות והבקשות שלי מחולקות לשניים: שמיכאלה בתי תהיה בריאה - ושתירדם. אמן. אין אושר כמו זה הממלא את גופי כשהיא צוללת למנוחה שלווה ובמקביל אנחנו נהנים ממספר דקות מצומצם של שקט. 

הראשון להתעורר

למדתי שיש כמה סוגי שינה שביניהן היא מנווטת. נתחיל בערבית הארוכה. תחילתה בשבע בערב וסיומה, אם השם ומיכאלה רוצים, בשעה אחת בלילה. כשקצה מגיע, התינוקת תחל למחות קלות. היבבות תהפוכנה לבכי שאם לא ייעצר בזמן הוא עלול להתפתח לנהר גועש של דמעות קורעות לב. כשזה המקרה אגש אליה, אשוחח איתה מעט, אאכיל אותה ואבקש מגורמים עליונים שיחזירו אותה לשנתה הקסומה. בלילה מוצלח זה עובר חלק וכולנו מאושרים למשך ארבע עד חמש שעות נוספות. בלילה פחות טוב היא תקום שוב ושוב. 
 
היות שאשתי ישנה חזק, אני הראשון להתעורר מהקולות. ברגע היקיצה הדילמה קשה: האם לבקש מאשתי שתקום, תוך מאבק עם רגשות האשם שנמהלים בקורי השינה עד להיעלמותם, או לנסות להרגיע את הנפש הנסערת בעצמי. אם אחוס על זוגתי, אקלע למארב של ניסיונות הרגעה, שדורשים מיומנות תחת אש ואזכיר שהכל מבוצע בליווי עייפות קטלנית. 
אבל המאבק בלילות הוא עניין קל שבקלים ביחס לתנומות שעל פי הוראות היצרן על הזאטוטה לחטוף במהלך היום. 45 דקות פה, שעה וחצי שם, כשכל תנומה מלווה בפרוצדורה שהופכת אותנו ללוליינים, חנפנים ולהורים שימכרו את הכליות והכבד שלהם כדי שהיא תעצום עין. הטכניקה דורשת בין השאר דחיפת מוצץ תוך מאבק, בשילוב ליפוף פיסת בד סביב ידה. כשקשה במיוחד נוסיף ריקוד, שירים, חיבוקים, מבטים מצחיקים, מימיקות של מרסל מרסו, סיפורי אלף לילה ולילה, לחישות מרגיעות ומלטפות ובסוף - דמעות מלוות בתחנונים.
 
כשהעפעפיים שלה כבר מתגלגלים מטה לקראת שנת היום המדוברת, גופי קופא. כל חושי מתכווננים בכמיהה שאוכל לסכמה במשפט: "נשמה, אבא חולה עלייך, אבל אם לא תירדמי, יש מצב שאבא תולה את עצמו על וו ואמא תגדל אותך לבד". 
 
אחרי שאני הוגה משפט כזה ולו כמחשבה בלבד, מיד צפים בי רגשות אשם מהולים בגעגוע על כך שהעזתי להעלות במוחי את האפשרות שאשאיר אותה בעולם בלעדי. הסערה על ההגיג הסורר גורמת לי ייסורים עמוקים ופקפוק נוקב בכשירותי להיות אבא, עד שהאצבע פונה ומחפשת בחיוג מקוצר את יצחק קדמן ויורשיו. 
 
אבל אז, בין הררי התוגה והתסכול היא נרדמת, ואנחה חרישית נפלטת לאוויר. כעבור שעה עם קומה אני פוגש את מיכאלה האחרת: שמחה וצחקנית, שמבינה אותי היטב ומבקשת לתקשר עם סביבתה בלב חפץ. בן רגע החיים הישנים שהתפוגגו עם הולדתה והסבל והעייפות המתמשכים הופכים לזניחים. כי בינינו, כיף להיות אבא ושלא יגידו לכם שום דבר אחר.