עם שוך העונה של "הישרדות VIP" - שלשמחתי הייתי חלק ממנה, אם כי חלק קטן מאוד. כלומר, רק בתחילת העונה. או־קיי, צודקים חלק ממש פצפון ממנה בפרקים הראשונים בלבד. טוב נו, אם אתם מתעקשים, זורם איתכם, הגעתי לאי ואמרו לי שמיותר שאפרוק את הטרולי כי עוד שנייה וחצי אני בווילה - בקיצור, העונה נכנסה לישורת האחרונה ורציתי לאפשר לכם הצצה אנתרופולוגית מסקרנת אל תוך קבוצת הוואטסאפ הפרטית שנקראת "הישרדות VIP", שדווקא ממנה טרם הדיחו אותי. אבל אולי עכשיו כן. 

חוץ מריבים אידיאולוגיים ופילוסופיים מעניינים כמו מי באמת היה אחראי למהלך ההדחה האחרון, ישנו טרנד של בקשה מחברי הקבוצה, בהיותם סלבים בהתהוות, לקחת חלק בקמפיינים שונים ומשונים על ידי הקלטת סרטון קצר שבו הם תומכים/מתנגדים/מעודדים/מברכים כל דבר או אדם. חלקם בהחלט נעתרים בשמחה, ותוך דקות שולחים סרטון רלוונטי. 
 

הקלות שבה אנשים מוצאים את עצמם מעורבים בעניינים לא להם מדהימה ומסקרנת. מה יש לך, דוגמן בית של חברת אופנה, לברך את עידן מחדרה לבר המצווה שלו? הרי אינכם מכירים זה את זה, ואתה לא יודע אם עידן הוא באמת ילד חמוד ומתוק או שטן קטן שיהפוך לראש משפחת פשע. בדרך כלל כשאני מתבקש לצלם סרטון כזה, אני מיד הופך ללא זמין - לא כי יש לי משהו נגד עידן, אלא שאין לי דבר בעדו. 

אם הייתי ההורה של עידן, הייתי מבהיר לו שברכות של אנשים שהיו בטלוויזיה הן ברכות ריקות. אלה אנשים שלא מכירים אותו ושהמילים שהם אומרים בסרטון חסרות משמעות. הם סתם עושים את עצמם. זו הצגה חלולה ומיותרת. האמינו לי שמכל בחינה אומנותית עדיפה ברכה מרגשת של סבתא אותנטית המזילה דמעה, או אפילו דוד נרגש וחסר מודעות, מאשר כל כוכבי ריאליטי או פסטיגל שמקובצים לכדי סרטון ערוך עם מוזיקת רקע של "שבט אחים ואחיות". 

אך לעתים הבקשה היא ליותר מסתם ברכה, והסלבס נדרשים לקחת חלק בקמפיין חברתי "חשוב" ולצלם סרטון כדי למגר תופעה או להעלות אותה למודעות. לדוגמה, להפסיק כבר עם מחלת הסרטן. האמת היא שבוויכוח הזה בעד ונגד מחלת הסרטן, גם אני מתנגד למחלה, אך לא הזמינו אותי להשתתף בסרטון "חלאסרטן" למרות מעורבותי האישית בעניין. 

***

אמי נפטרה מסרטן כשהייתה באמצע שנות ה–40 לחייה, והותירה אותי יתום בן 14 בלבד. אם רק היו עושים בזמנה קמפיין דומה, הוא בוודאי היה מנחם אותה מאוד, וגורם לכולנו לאושר גדול. כי אומנם אמא מתה, אבל שלומית מלכה ויהודה לוי עצרו לשלוש שניות במדרגות ואמרו למצלמה "חלאס". ואפילו רוסלנה הגדילה ועשתה, הפסיקה לכמה שניות להסתרק ודקלמה את הרפליקה שהוכנה מראש: "עשרה צעירים ביום - חלאס".

אומנם לא עבר מספיק זמן כדי לשפוט, אבל כפי שזה נראה עכשיו, הסרטן טרם נרתע מהקמפיין הוויראלי המוצלח. לי נדמה שהבעיה עם הסרטן היא לא שאין מודעות, אלא שאין תרופה. 

סלבס נעתרים להשתתף בקמפיינים חברתיים, כי זה מזון נצרך לאותו חלק במוח שלהם שדורש לעשות "משהו משמעותי" עם הפרסום שלהם. האדם מחפש משמעות, הידוען מחפש חשיבות. מספיק לראות את מיטל דוהן הולכת על שטיח אדום, נעצרת בארשת מכובדת ומלאכותית ומסתכלת אל המצלמה - כדי להבין שהרגע הזה משרת את מיטל דוהן יותר מאשר את המודעות למחלת הסרטן. 

העניין הוא שאין באף קמפיין של סלבס קמצוץ של אומץ. רק תבטיחו להם שזאת תהיה קפיצת ראש ללב הקונצנזוס, ומיד הם ייטלו את הטלפון ויעשו הכל: יענדו צמיד, ישתתפו באתגר, יעצרו לכמה שניות, ירקדו, יהשטגו, ישתפו וידקלמו: "די, חייבים להפסיק עם החום המטורף הזה"; "כן, גם לי מגיע לעשות כיף"; "חלאס, צאו לי מהרחם". הרי לעולם לא יהיה קמפיין נגדי כמו "חייבים להיכנס יותר לרחם של נשים", או קמפיין עידוד למחלת הסרטן שתקטול יותר צעירים. אלה קמפיינים מובנים מאליהם, והסלב שמשתתף בהם נע ברצף שבין תמימות לצביעות. 

לכן, ומשום שיש לי קשרים עם כמה מפורסמי ריאליטי, אני מתכוון לעשות משהו חשוב ומשמעותי ולצלם קמפיין שבו אבקש מידוענים לצלם את עצמם עוברים ממצב שכיבה למצב עמידה, כשהם אומרים למצלמה: "דחיל ראבקום, כולנו סובלים מזה. הגיע הזמן לעצור. עושים סטופ למוות - ממחר מפסיקים למות".