פרס דוקו הפיס

טוב עשה דירקטוריון מפעל הפיס שהחליט לבטל את מתן הפרס לסרט על לאה צמל בפסטיבל דוקאביב. מועצת הפיס לתרבות ואומנות מיועדת לתמוך באומנות. כך נאמר לי כאשר כיהנתי בה שש שנים. הסרט איננו ראוי מבחינה אומנותית או קולנועית או קריאטיבית. שופטי דוקאביב שנתנו לו פרס לא העניקו את הפרס על ערכים קולנועיים או אומנותיים, כי אין כאלה כלל בסרט. זה סרט רע ומשעמם, לוקה בכל המגרעות בעולם מבחינה אומנותית. הפרס ניתן אולי מתוך הערצה והזדהות עם התמיכה של לאה צמל ברוע ובאלימות הערביים, ועל הסבריה מדוע רצח יהודים מוצדק, אבל כספי מועצת הפיס לתרבות ואומנות מיועדים רק לתמיכה באומנות על פי קני מידה אמנותיים. לא משום שהשופטים של דוקאביב צפו בסרט הם העניקו לו פרס, אלא על אף שצפו בו. מבחינת הנהלת החשבונות של הפיס מדובר בהעברת כספים מסעיף לסעיף. מתמיכה באומנות למימון עידוד גופים הפועלים להשמדת ישראל.

עברית כהלכה

המתקן לשתיית מים שנקרא "תמי 4" כבר מזמן איננו היחיד המטהר ומקרר מים. אף פעם לא היה. יש גם מתקנים בעלי שמות של חברות אחרות. בכל זאת, כל ישראלי שנכנס למפעל או למשרד, צמא מלהט הקיץ, שואל: איפה פה התמי 4? וניגש למלא לעצמו כוס מים.

כשהייתי ילד, לעט כדורי קראנו "גלובוס", כי הייתה חברה ישראלית שזה שמה, והיא ייצרה את העטים הכדוריים הראשונים. זה היה עט שהפלסטיק שלו נשבר והתפרק כל הזמן. למען החיסכון נהגנו לכתוב במילוי הדק בלבד, המילוי חרץ את אצבעותינו, לכן נהגנו לעבות אותו בגלגול נייר סביבו (היו זמנים, נאנח כרגע כותב שורות אלה לא בנוסטלגיה כלל).

נחזור לשפתנו המתחדשת. לשלגון אנחנו קוראים "קרטיב", כי פעם זה היה שמו המסחרי של השלגון הראשון (לפני כן קראו לו "אסקימו לימון". זה לא על שם הסרט, ההפך, הסרט הוא על שם השלגון הראשוני ההוא). למקרר אנחנו קוראים "פריז'ידר", על שם חברת מקררים אמריקאית, וכן הלאה. יש המון מקרים שבהם אנחנו משתמשים במילה שכבר איננה כדי לתאר את מה שיש. באילו עוד תחומים זה קיים, בלי שאנחנו מודעים לכך?

יש מי שיטענו שלחיינו אנחנו קוראים "חיים", אם כי זו לא הכוונה המקורית של המילה, וגם מה שאנחנו קוראים לו "אהבה" רחוק ממה שהמושג הזה מתכוון אליו. לחיתול אנחנו קוראים "טיטול". ראיתי סרט תקופתי שעלילתו מתרחשת לפני 200 שנה, ובתרגום לעברית בשורה למטה הגיבורה אומרת שעליה להחליף טיטול. הלוואי עלי, בימי היותי אב צעיר, בתפקיד מסייע ראשי לאם צעירה בניקוי ובפינוי תכולת חיתולים והרתחתם בדוד לשימוש חוזר וחוזר וחוזר.

גם המילים "אבא" ו"אמא" של היום אינן אבא ואמא במובן שאנחנו הכרנו. לא אבא שלי ולא אמא שלי התלוננו מבוקר ועד ערב ובקול רם על קשיי מטלת הגידול שלי, וגם לא כתבו על זה פוסטים. היום הפירוש של אבא או אמא בעיני הילד: “המבוגר שמתלונן הכי הרבה כמה קשה לו לגדל אותי".

להתראות אללה

איזה ספר. איזה ספר. איזה ספר. הספר העברי הטוב ביותר שקראתי זה חמש שנים. אולי עשר (לא כולל ספרים שלי ו/או של בני משפחתי). הנחתי מידי את “להתראות אללה" (מאת לי־אור אמיר, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן דביר) וניגשתי מיד לכתוב את מה שחשבתי לאורך כל הקריאה: איזה ספר! העמודים האחרונים אפילו העצימו את ההערכה שלי. חששתי מהם. לא. גם הם היו מושלמים ויותר מזה. לסופרת יש כל המילים בעולם לכתיבה, אני נשארתי חסר מילים וחוזר כמו תוכי על שתיים: איזה ספר!

“להתראות אללה" הוא ספר ביכורים של סופרת צעירה (בת 32 השנה) על האנשים הצעירים שלנו, אבל באמת עליהם, ובאמת על האמת שלהם. שלנו. כתוב בצורה שאין למעלה ממנה. זה ספר בן כמעט 600 עמודים, אבל זה לא ספר שנועד לקריאה מהירה ומרצדת. הוא גדוש יכולת וביטחון בכתיבה שבולעים אותך ומפתיעים ביפי המשפטים, בשפה הצעירה, בכתיבה הבטוחה בעצמה, בעומק, בדימויים מבריקים. בקטעים רבים חשתי שרצוי לשאוב ממנו כמו ששואבים תרופה למזרק, עשרה סי־סי בכל פעם (דימוי שגנבתי מהספר).

העלילה עוצרת נשימה, וזה לא ספר מתח. הסיפור הוא על חיילת בתוך יחידה המגוננת על ישראל מפני טרור חמאס. הסיפור הוא עלינו, על הפלסטינים, על הרוע, ועל מי שעומדים בינינו לבין המציאות: הצעירים הטובים ביותר שלנו. ספר שמתאר סוף־סוף את האמיתות העמוקות ביותר, ואת הצעירים שאנחנו חבים להם את חיינו. איזה צעירים. איזה גיבורים. איזה ספר. איזו אמת שאנחנו מנסים להתכחש אליה.

קשה לי להבין איך ספר כזה לא זכה להתייחסות של אלפי מילים משבחות ולתוכניות טלוויזיה ורדיו. אם ספר כזה עובר בשקט, אין ספק שמשהו לא זורם נכון בתרבות.

פינת השלולית

מאיר שלום,

לפני שש וחצי שנים פגשתי בנסיכה שלי. הנסיכה שלי כה מיוחדת, שהיא הכינה לי אז הפתעה ליומולדת וכתבה אליך אז, ואתה אפילו פרסמת.

הפינה ההיא הייתה תלויה בשלולית הקודמת שלנו (רק בשבוע שעבר עברנו לשלולית חדשה משלנו, ורוב הדברים עדיין בארגזים).

מאז, כאמור, עברו שש וחצי שנים, ויש לנו גם שלושה ראשנים חמודים (שני נסיכים ונסיכה אחת אמיתית, שלדעתי הצנועה תהיה מסוגלת להפוך לנסיך גם את הקרפד הקרפדי ביותר).

אז אני כותב לך, כי ביום ראשון יש לנסיכה שלי יומולדת, ומאוד אשמח אם תוכל לספר לה בשמי שכל נשיקה שלה עושה אותי קצת יותר נסיך בכל פעם (ושתנסה מדי פעם לאבד את כדור הזהב כדי שיהיה לי תירוץ להחזיר לה אותו).

אסף הקרפד

משהו: ופל “שירי ולירן" יוצא לשוק. עיר בגליל החליפה את שמה ל"שירי ולירן". ילדה שנולדה השבוע נקראה "שירי ולירן", כסגולה להצלחה בחיים.