אהוד ברק נהג להשתמש בדימוי “וילה בג’ונגל” בבואו להציג את מדינת ישראל כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כלומר, אנחנו מדינה מתוקנת, אבל סביבנו משטרים המבוססים על שלטון הכוח. אירועי השבוע האחרון מעוררים ספק שמא חוקי הג’ונגל פלשו לווילה. שהרי במה מותר המשטר הדמוקרטי ממשטרים אחרים, אם לא בקיומו של שלטון חוק, שאחד מיסודותיו הוא חזקת החפות. זהו עיקרון משפטי בסיסי הקובע כי כל אדם חף מפשע אלא אם תוכח אשמתו.  

כעת נדמה שדיירי הווילה אינם מרוצים מהסדר הקיים ולפיכך אנו עדים לשני תהליכים המתרחשים בד בבד ועלולים להוביל לתוצאות הרות אסון. האחד – משבר אמון הולך ומעמיק מול מוסדות השלטון במדינה, והאחר – שיח אלים ומתלהם ברשתות החברתיות. שני התהליכים גם יחד סודקים את חומת הדמוקרטיה, ופותחים צוהר לגילויים של אנרכיה שבה כל דאלים גבר. 
 

בהקשר הזה נזכרתי השבוע בסצינה מהסרט “היפה והחיה” של דיסני, שבה בני הכפר המוסתים יוצאים כ”עדר אנושי” בצעדת לפידים לחסל את החיה המתגוררת בטירה שבמעבה היער. איש מאנשי הכפר לא שעה לתחינתה של בל שטענה כי החיה אומנם מפחידה, אבל היא אינה מפלצת. הקריאות המסיתות וליבוי היצרים מתרחשים היום ברשתות החברתיות. זו כיכר העיר וזו הזירה המרכזית שבה מתנהל השיח החברתי המתלהם. המעבר ממילים למעשים הוא מדרון חלקלק העלול להידרדר למציאות שבה איש הישר בעיניו יעשה.   
 

שלושה אירועים מהתקופה האחרונה מצביעים על ניצנים של המגמה המדאיגה הזאת. שריפת ביתה של המטפלת כרמל מעודה הוא המובהק שבהם. התמונות של מעשיה המחרידים קשות לצפייה ולא מותירות מקום לספק בדבר פגיעתה בפעוטות חסרי ישע. ואף על פי כן, בשלב הזה של ההליך המשפטי המתנהל נגדה עומדת לה חזקת החפות. במסגרת זו שמורה לה הזכות להגן על עצמה ולתאר נסיבות שאולי יקלו את עונשה. בכל אופן, רק בית המשפט מוסמך לשפוט ולהעניש אותה. מנגד – להורי הילדים שנפגעו הזכות המלאה להפגין, למחות ולדרוש מהמדינה לפקח על מסגרות המיועדות לפעוטות עד גיל 3. אבל, כשחופש הביטוי הופך לחופש השיסוי, נסללת הדרך למי שנוטלים את החוק לידיים. אדם כזה שרף את ביתה של מעודה תוך שהוא מסכן חיי אדם ופוגע ברכושם של חפים מפשע. התגובות האוהדות להצתה מטרידות לא פחות מהמעשה עצמו, משום שהן מעניקות לגיטימציה למעשי שפטים ולא למשפט צדק. 
 

גם היחס לשוטר היורה בפרשת מותו של סלומון טקה מצביע על אותה תסמונת. אין ספק שתחושת הזעם של הישראלים יוצאי אתיופיה מוצדקת ואותנטית, ולפיכך יש לקבל בסלחנות ובסובלנות את הפגנות המחאה (אך לא את האלימות ואת ההתנהגות המסכנות חיי אדם). עם זה, לצד התיקון הגדול החייב להתחולל ביחסו של הממסד לבני הקהילה, אין להפוך את השוטר היורה לשעיר לעזאזל של הזעם הציבורי (צודק ככל שיהיה). גם לו עומדת חזקת החפות. ליבוי היצרים נגדו ונגד המשטרה עלול לגרום לבודדים ליטול את החוק לידיהם ולפגוע בשוטרים, וכבר ראינו סימנים ראשונים לכך. 
 

חזקת החפות לא עמדה גם למחמוד קטוסה שנחשד באונס ילדה בת 7. הוא הורשע בעיתונות וברשתות החברתיות, וגם כשבוטל כתב האישום הרשלני שהוגש נגדו, הוא לא באמת זוכה מהחשד שדבק בו. 
 

חזקת החפות מגלמת אינטרס חברתי רחב. זה עיקרון משפטי שיתרונותיו עולים על חסרונותיו. לכן מוטלת חובה על אנשי שלטון החוק – חוקרים, פרקליטים ושופטים החשופים לדעת הקהל - לנטרל את רעשי הרקע, לדבוק בעובדות ובאמת המשפטית משום שחזקת החפות לא נועדה לחלץ עבריינים מעונש, או לאיין את השיח והביקורת הציבורית, אלא לאפשר הליך משפטי הוגן. בסופו של דבר, לאחר הבירור המשפטי, במבחן התוצאה - דמוקרטיה איתנה חייבת להכיל את הפער המתסכל לעתים בין תחושות הציבור לבין פסק הדין החלוט של בית המשפט.