אני זוכרת את ידיה עטויות הצמידים בכל פעם שעמדתי על ידה. בין שילדה הייתי ובין שנערה סקרנית לעייפה, נהגה להציג לי את הצמידים, לעבור עליהם אחד–אחד באצבעה ולהסביר: "כל נכדה שלקחה את השם שלי, מרסל, תקבל צמיד".

הצמידים היו כבדים עד מאוד, צמידי זהב מעוטרים תלתנים, ציורי נחשים, נקודות או פרחי יסמין מזעריים. אף שבימים ההם הנשיות לא שיחקה תפקיד אצלי, הניצנים שנראו בארץ לא תפסו את מחשבתי, ועברו שנים עד שהסכמתי ללבוש חזייה, את הצמידים הללו רציתי, חשבתי שיעשוני כמוה. שאדע, באמצעותם, לחתוך מלפפון ביד אחת, למלא מעיים שקופים בבשר מתובל, למולל את גרגירי הסולת בין אצבעותי ולהפריד אותם אלו מאלו. כשקלטה את מבטי העורג, אחזה את סכינה בידה ואמרה: "מה יש לך, מרסל? זה יהיה לך על היד רק כשסבתא תמות!". פעם אזרתי אומץ ושאלתי אותה: "זה ייקח עוד הרבה זמן?".

"יא בנת אל–כלב", צחקה וקיללה, "איזו לשון שחורה! לכי תשימי הסלטים על השולחן". אהבתי את האינטראקציה איתה, עם סבתי, את העמידה על ידה במטבח, ואת הסיפורים שהביאה מתוניסיה המדברית והנשכחת. ולמרות זאת, כשצפיתי בניצנים הראשונים של מחלת האלצהיימר הנוראית, ובבנות דודַי גומעות ממנה כל מתכון שעוד יכלה לתת, למען לא תישכח מהן ולא יתפוגגו טעמי מוצאנו וילדותנו, אני נתפסתי, קפאתי, נאלמתי. ידעתי שירקות אינני יודעת לחתוך, וכל ניסיון שלי להכין את מטעמיה ייגמר בכישלון חרוץ ואולי, חלילה, אף יבזה את מורשתה.

וכמו בכל פעם, בא העצב אל חיי, ובזמן האחרון, לא אשקר לכם, הוא מגיח יותר ויותר. אולי אלה השחיקה ועייפות החומר הנותנות את אותותיהן, אולי אובדן החופש שהיה מנת חלקי וההתפכחות הזו, הריאליות המוציאה אותי מתבנית ה"ילדה" אל תבנית ה"אישה", אינני יודעת להצביע על הדבר המדויק, אבל השבוע בכיתי פעמיים, בכי קולני, כואב ועצוב. וידעתי שזה יקרה, ידעתי שבלילה שלאחר הבכי יגיחו שתיהן אל חלומותי, סבתא מרסל וסבתא בדיה. וכמו כמעט בכל חלום שבו הן מופיעות, יש ים שקט, כמו מפה שעליה לא מונח כלום, סירים על כיריים וברקע אום כולתום שרה על חביבה שממאן לבוא אליה, ומיד אחריה פריד שר שיר אהבה לאחותו, אסמהאן, ושתיהן רוקדות ומבשלות יחד איתי, ומדריכות אותי, זו את מאכליה הסוריים, וזו את התוניסאיים, ובין גופן הגדול והשמן נמחץ לו העצב עד מרים ידיו ונכנע.

***

אחרי החלום הזה, כשדמעות בעינַי, התעוררתי לבוקר אופטימי יותר. החלטתי שאף על פי שלא השכלתי לשאול בזמן "איך" ו"כמה", אנסה לשחזר מזיכרוני את המעט שספג ואת השאר אשלים ביו–טיוב, מה כבר יקרה? חיכיתי שבן זוגי יגיע מהעבודה (קיבלתי מכם לא מעט מיילים זועמים על כך שכיניתי אותו "בעלי", אז הא לכם, מהיום - בן זוגי, שלא תגידו שהטורים שלי לא ממושמעים), ועוד לפני שהחנה את האופנוע שלו, קראתי אליו מלמעלה שיחכה, לקחתי קסדה וכסף וירדתי למטה. "קרה משהו? לאן נוסעים?", שאל מיוזע. "אתה רוצה קוסקוס?".

הוא חייך. "יאללה, תטפסי". שלוש חנויות עברנו עד שמצאתי את סיר הקוסקוס המושלם, בסך הכל סיר גבוה עם סיר קטן מחורר מעליו, ובכל זאת, לא ויתרתי, כל כך הרבה פלצנות יש היום, הכל חייב להיות מעוצב יתר על המידה, עם עיטורי זהב, ידיות נשלפות ו"מעודד אידוי" (נשבעת שיש דבר כזה). ביקשתי לעצמי סיר כסוף, רגיל, הכי פשוט שיש, בשני הקניונים הביטו בי המוכרות ולא הבינו, מה לא פשוט בסירים שהן מציגות לי? אחת אפילו אמרה: "אין לי פה סירים מימי אנו באנו ארצה". ורק בחנות האחרונה, במדרחוב הסואן של בת ים, ליד המרפאה שבה מקבלים טופס 17 עוד לפני שהרופא מאשר, ומאחורי הפיצוצייה שבה יש טופסי 17 מסוג אחר, בתוך חנות כלי בית קטנה וישנה עם שלטי פרסומות שהמציגים בהן כבר אינם בינינו, מצאתי את הסיר המיועד.

הגישה לי אותו מוכרת מבוגרת, בעלת כיסוי ראש וצמידי שמירה אדומים ואמרה: "את צודקת, מהפשוט יוצא הקוסקוס הכי טוב, אבל קילו מספיק לך? את לא רוצה סיר יותר גדול? כמה ילדים יש לכם?", שאלה, והוסיפה לי עוד קצת למועקה שהשכיחו חלומותי. "עדיין אין", עניתי. "בעזרת השם עוד יהיו, הנה הסיר הגדול, תוסיפי לי כמה שתרצי ואם לא תרצי, אל תוסיפי כלום", החליפה לי את הסיר. כמובן שהוספתי ואף הבטחתי לה שיום אחד כשאגיע אל המתכון המדויק ואל הילדים, אזמין אותה לסעוד עמנו. "תגידי בלי נדר", ציוותה עלי וכשיצאנו מחנותה זורחים ומאושרים הוסיפה מאחור, "ובלי הרבה מים! שלא יצא לך רטוב".

***

בשישי בבוקר התעוררתי נרגשת. אחרי שהתקלחתי והפקדתי בידי בן זוגי (שוב כתבתי בן זוגי!) את רשימת הקניות, לבשתי חצאית אדומה וקצרה, גופייה אדומה עוד יותר, אספתי שערי לכדי אבועגלה ובניתי פלייליסט בן ארבעה שירים וזמרים ביו–טיוב: אום כולתום, עבד אל–ווהאב, פריד אל–אטרש ועבד אל–חלים חאפז. לא נזקקתי ליותר מזה, שכן כל שיר שלהם אורך כשעה. לקחתי קערה כחולה וגדולה ולתוכה שפכתי שקית שלמה של סולת, לפני שליטפתי את הגרגירים, נזכרתי במשהו קריטי. ראשית חוכמה, הצמיד! הצמידים! ניגשתי אל קופסת התכשיטים בחדרי, ולאט–לאט התחלתי לענוד את כל צמידי הזהב שקיבלתי. הראשון, שנתן לי אהובי ביום ההולדת הראשון שחגגנו יחד, עליו מובלט הכיתוב "מרסל שלי". השני, הצמיד שנתן לי בטקס החינה שלנו אל מול כולם, והשלישי, הישן ביותר, זה שזהבו בוהק לעינַי ולזיכרונותי ולשמחתי ולגעגועי, הצמיד שקיבלתי מסבתי, שלמרות משנתה לא חיכתה למותה, אלא חילקה לנו רגע לפני ששכחה את כולנו.

ענדתי את שלושתם וחזרתי אל המטבח. בינתיים, אום כולתום הצמידה את המטפחת לאפה, לקחה שאיפה ושאלה "מה רואות עינַי? היכן אהובי?". הכנסתי את ידי אל קערת הסולת והתחלתי מלטפת אותה ומדברת אליה למנגינות הצמידים ולמנגינה המצרית ברקע. "את תהיי הקוסקוס הראשון שלי, בבקשה שייצא לי טוב", לחשתי. וכך, בהדרגה, שפכתי קצת מים וערבבתי בכיוון השעון, אחר כך עוד קצת מים והמשכתי, הצמידים התלכלכו ואז נשטפו, כמו עינַי ודמעותי. אחר כך בא השמן ולבסוף, המנוחה של לפני האידוי.

כשהגיע אהובי הביתה, בידו סלי קניות וזר פרחים עייף ("אנשים חוטפים פה את הזרים כאילו לא ראו פרחים בחיים שלהם!"), שאל: "נו? יש כבר קוסקוס?". חייכתי אליו ואמרתי לו "בוא תראה!", וכך הפרתי את הכלל הראשון בכל אידוי, הרמתי את המכסה והצגתי לו את הגרגירים המתאדים והמתעתדים לנוח על לשוננו ולבנו. "אשתי מכינה קוסקוס!", שלף סלולרי מכיסו והקליט אותנו טרם חטף צעקה שגברה גם על אום כולתום, איך הוא מעז לצלם אותי בבגדים האלו? אחר כך בא המרק, שאותו כבר היה פשוט יותר להכין ואפילו שני סלטים הספקתי.

בערב, טרם קידוש קטן של שני אנשים וכלב, ניקיתי את הצמידים, הברקתי אותם ודיברתי לעצמי: "כל נכדה שתצליח בלימודים ושתדע לעשות את הקוסקוס שלי, תקבל צמיד אחד ממני", הבטחתי וחייכתי. עד מוצאי השבת לא נשאר גרגיר קוסקוס אחד, וגם את הצמידים עדיין לא הסרתי מידַי. כשיתפוגג לו העצב, אשיב אותם אל הקופסה ואוציא בעת הצורך. אף שעם קוסקוס כזה וזיכרונות כאלו, אולי אף פעם לא יהיה צורך.