כמו שאת הכביסה המלוכלכת של המשפחה לא מכבסים בחוץ, כך גם יהדות ארצות הברית משתדלת לא לדבר בפומבי על ישראל. אותם עסקנים קהילתיים, ראשי ארגונים ורבנים, שמגלים זריזות וחריצות בפרסום הודעות על כל נושא בעולם, מתגלים פתאום כזהירים ובורחים מחשיפה כאשר הם מתבקשים להגיב על החדשות בישראל.
 

הם לא יגיבו על מערכת הבחירות וגם לא על הסערה שעורר הרב רפי פרץ בהתבטאות האומללה על הלהט"ב. "עשה לי טובה", יגיד לי כל יהודי בעל עמדה והשפעה בקהילה, "עזוב אותי הפעם". רק אחרי בקשות חוזרות ונשנות המלוות בלחץ מתון, תגיע ההתרצות. "אומר לך משהו, אבל בשם אלוהים - אל תזכיר את שמי".
 

האהבה לישראל קיימת ושרירה. היא נכס משפחתי. אבל משהו מאוד לא טוב עובר על קרוב המשפחה הרחוק, כך אומרים מי שחזרו מביקור בארץ ואלו שעוקבים אחרי החדשות, הדיווחים והפרשנויות על המתרחש בישראל. מהשיח נעלמו כליל ביטויי ההערכה, הכבוד והגאווה שהיו בעבר כלפי ישראל. 

זה נכון ומורגש באחרונה ביתר שאת, בעיקר בכל הקשור לזירה הפוליטית הפנימית של ישראל. "שים לב, כמעט לא מדברים על אנטישמיות", אומר מי שעמד במשך שנים רבות בראש ארגון יהודי מרכזי ופרש לא מכבר לגמלאות. "מה שאני שומע כיום בשיחות עם פעילים בקהילה אלו טענות על מה שהייתי מגדיר 'ישראליות', כלומר מושג שמסמל דבר דוחה ומרגיז". 
 

מנהיגי ארגונים שחזרו באחרונה מביקורים בישראל מתארים בשיחות פרטיות את מערכת הבחירות ואת התנהלותם של ראשי מפלגות כמלחמת אחים. "לא שמעתי בביקורי האחרון אף לא מילה, אף לא דיון או ויכוח בנושא השלום", סיפר רב רפורמי שביקר בישראל בראש משלחת של פעילים מקהילתו. דווקא בכירים המזוהים עם הצד הימני של המפה הפוליטית מתבטאים בביקורתיות, לעתים בוטה, כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו. בשיחות פרטיות הם טוענים שהוא האשם בהיווצרות "האווירה המורעלת" שאבחנו לדבריהם במאבקים ובמריבות בין המפלגות והפלגים בישראל. "נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שאין לו בקהילה המעמד והיוקרה של מנהיג העם היהודי, של דמות מקובלת ומוערכת, כפי שהיה לראשי ממשלה קודמים", אמר מנהיג יהודי שכיהן בעבר כיושב ראש ועידת הנשיאים היהודים.
 

מה שמעצבן את צמרת הנהגת הקהילה - אלו שמספרים בגעגועים על הקשרים הידידותיים שהיו להם בעבר עם מנהיגים ישראלים - הוא שהם לא מכירים, ויודעים מעט מאוד, אם בכלל, על הפוליטיקאים שעל הצהרותיהם הפוליטיות הם שומעים ללא הרף באתרי החדשות. "יפה מצדו של אביגדור ליברמן להניף את דגל חופש הדת, אבל ליברמן לא היה ואיננו כיום נושא הדגל של הנושאים הדתיים. הדת לא הייתה אף פעם חלק מרכזי מהקריירה הציבורית שלו. לא זכורה התבטאות משמעותית אחת שלו בנושא חופש הדת", אומר אריק יופה, מי שכיהן שנים רבות כנשיא התנועה הרפורמית.
 

זאת עוד תגובה מנומסת. רב אורתודוקסי ידוע ומוערך בניו יורק לא התאפק והרים קולו. "ריבונו של עולם", זעק, "איך פוליטיקאי דתי כמו פרץ, שאני לא מכיר ולא רוצה להכיר, מדבר ככה על הומוסקסואלים? אצלנו בקהילה יש הומוסקסואלים, הם מגיעים להתפלל איתנו בבית הכנסת. אנחנו מתייחסים אליהם בכבוד, נזהרים לא לפגוע בהם. מדוע כל כך קשה לרבנים, למחנכים ולפוליטיקאים דתיים בישראל לדון בפומבי ובאומץ בנושא ההומוסקסואליות ולגלות את אהבת ישראל, את אהבת היחיד, שהיא מיסודות היהדות?".
 

# # #
 

עוד נושא שמעורר מחלוקת בארה"ב הוא היחס לתנועה הרפורמית ולנציגיה הרבנים. אומנם רבנים אורתודוקסים באמריקה מתרחקים מבתי הכנסת הרפורמיים ואינם מקבלים ריטואלים הנהוגים בהם, אבל כל זה בשיחות סגורות, בלי גידופים וקללות. בוועדי רבנים בניו יורק ובערים גדולות בארה"ב יושבים זה לצד זה רבנים אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. "לא אכנס לבית כנסת רפורמי גם אם יצמידו לרקתי אקדח", התבדח רב אורתודוקסי בשיחה. "אבל לא תשמע ממני מילה רעה או חלילה קללה על יהודי רפורמי. לא מקללים יהודי, גם אם המיר דתו".
 

לדברי פעילים ותיקים בצמרת הממסד היהודי בארה"ב, מה שהציל את הקהילה ואת יהדות אמריקה ממלחמות דת פנימיות הוא העיקרון האמריקאי המקודש של הפרדת דת ומדינה. עיקרון שיצר נוכחות חזקה של פלורליזם, של כבוד לשונה והתחשבות בהבדלים. באותה נשימה הם מציינים שהדבר החכם ביותר שמייסדי הקהילה באמריקה עשו הוא להימנע מהקמת רבנות ראשית. היעדרו הבולט של מוסד דתי כמו רבנות ראשית יצר דורות של רבנים עצמאים, שנבחרו לכהן בבתי כנסת ומקיימים קשרים אישיים עם חברי קהילותיהם. 
 

רבים מהרבנים הללו, אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים, מעורבים באופן ישיר ביחסים עם ישראל וצברו השפעה רבה בתחום זה. רבים מהם, במיוחד הרפורמים, יוזמים ביקורים מאורגנים בישראל של קבוצות מתפללים, ורואים בביקורים אלה מנוף ואמצעי לחיזוק והידוק היחסים עם ישראל. חבל שדווקא מצדה של ישראל יחסים אלה קיבלו באחרונה תדמית שלילית, מרחיקה ומנוכרת.

tguvot@maariv.co.il