במוצאי שבת התרחשה בתל אביב הפגנה נוספת של הורים לילדים בגיל הרך. פרשת ההתעללות המזוויעה של הגננת כרמל מעודה בילדים בפעוטון בראש העין, שבאה לאחר הריגתה של התינוקת יסמין וינטה בידי הסייעת בגן בפתח תקווה, הוציאה שוב את ההורים לרחובות בדרישה מוצדקת מאין כמוה: שהמדינה תיקח אחריות ותפקח על החינוך לגיל הרך. 



תקופת הבחירות שאנו מצויים בה מחדירה בהורים הישראלים אופטימיות בדבר אוזנם הכרויה של המועמדים לכנסת הזקוקים לקולותיהם. ואכן, ראש הממשלה, בעקבות המחאות ולמרות האג’נדה הניאו־ליברלית שלו, הצהיר כבר בתחילת החודש בשידור חי בעמוד הפייסבוק שלו כי נושא החינוך לגיל הרך יעבור לתחום אחריותו של משרד החינוך, וכי המדינה לא תפקיר ילדים לטירוף כזה או אחר של מטפלות.
 

כמה ימים קודם להפגנת הורי הגיל הרך, רחוק מכיכר רבין המוארת, נעצרו ביהוד על ידי רשות ההגירה מהגרת עבודה מהפיליפינים, ובנה בן ה־12, מייקל, שנולד בישראל. השניים עומדים להיות מגורשים בקרוב, והם הוחזקו במתקן המעצר יהלום בנמל התעופה בן גוריון. מייקל הוא הילד הראשון שנעצר ביחד עם אמו מאז הסתיימה שנת הלימודים. יומיים לאחר מעצרו עצרו פקחי רשות ההגירה שתי עובדות זרות נוספות מהפיליפינים יחד עם שלושת ילדיהן. תינוק ושני ילדים בני חמש ועשר הוכנסו לקול בכי צורם לניידת משטרה והושמו במתקני מעצר.

עשרות ילדים שאמותיהם נולדו בפיליפינים חיים בימים אלו בפחד גדול מפני גירוש. ילדים שנולדו כאן, דוברים עברית שוטפת ואינם מכירים מציאות אחרת מזו הישראלית, נזהרים שלא לצאת לרחוב שמא ייתפסו. מלבד חברי הכנסת של מרצ (טרם האיחוד עם “ישראל דמוקרטית”), איש מנציגי הציבור לא נזעק להגנתם. הגדיל לעשות שר התחבורה, בצלאל סמוטריץ’, שקרא לממש את הגירוש פן תעמוד מדינת הלאום של העם היהודי, לא פחות, בפני סכנה. אתמול הצטרפה לקריאתו שרת המשפטים לשעבר ויו”ר הימין החדש איילת שקד.
 
החברה הישראלית מקדשת משפחתיות וילודה. הילדים הם אתוס מוגן. גם כשהם הופכים לחיילים קרביים, התודעה הציבורית עוטה עליהם מעטה של חמלה משפחתית. לא בכדי סוגיית השבויים והנעדרים היא פצע מדמם בלב החברה הישראלית, שלא יירפא עד שהללו יוחזרו אל חיק אמותיהם. לאור זאת נשאלת השאלה: אילו תהליכים עברה ישראל כדי שלבה יהפוך גס בילדים שנולדו וגדלו כאן, רק בגלל שאמותיהן הגיעו לכאן מארץ זרה לעסוק בעבודות שאיש מהישראלים אינו מעוניין לעסוק בהן? כיצד יכול להיות שבשנת 1977, כשהמצב הדמוגרפי בישראל היה שברירי יותר, ראש הממשלה בגין לא חשש להעניק אזרחות לפליטי וייטנאם? ובעיקר, כיצד נציגי הימין המתנחלי שקוראים לסיפוח של למעלה ממיליון פלסטינים משקשקים מכמה עשרות ילדים שגדלים וחולמים בעברית?
 
לאחר הבורות המוסריים שאליהם נפל לאחרונה שר החינוך פרץ, יש לקוות כי אכן, כפי שמדווח, הוא יפעל למען הישארותם והתאזרחותם של ילדים אלו יחד עם אמותיהם. אם יעשה זאת, הוא יציל לא רק את הכבוד של עצמו, אלא בעיקר את הכבוד של כולנו.