במציאות הפוליטית הנטרפת שלנו, בואכה בחירות ב', מציין פרשננו לתובנת הפוך, גוטה, הפוך, שלא חובה להיות מאוהבי ליברמן כדי ליהנות מהמחשבה עד כמה מתפלצים ממנו בבלפור. את שקד הגברת שונאת, את סער (שנאלם) בעלה ובנה מתעבים, ברק מעצבן אותם -אבל היום, ליברמן, אב הבית האהוב מפעם ("שלום שרה היפה"), מפחיד אותם נורא. הוא צובר כוח בסקרים, מציב תנאים בלתי אפשריים למצב חוזר של תיקו אפס בבחירות – ממשלת אחדות, בלי חרדים וקיצונים, קבלת חוק הגיוס כלשונו ושינוי המדיניות נגד חמאס.

השאלה הנצחית, "אז מה, בעצם, רוצה האישה?", הופכת ל"מה, בעצם, רוצה ליברמן?". "מה הבוגד הזה רוצה מאיתנו?" צווחת אולי הגברת. "הוא רוצה להכניס אותי לכלא", בוודאי מתקרבן הביבי. "הוא רוצה את הכיסא שלך", קובע מן הסתם יורש העצר, המיזנטרופ הצעיר ואוהב החיות, בנוסח האורווליסטי.
 

בדיעבד, נראה שכבר אין לליברמן עניין בתמיכה באגו ובמשילות הנתניהוהים והוא יוצא בבוז נגד עבודת האלילים סביב האקס־בוס. יש בו, לעומת זאת, הרבה רצון להשפיל ולבזות אותו ולגמול, כנראה, על כל שעולל לו. ספק אם מטרת האיבט לחזור למשרד הביטחון, שם התבטל כשנתיים פלוס, כשנתניהו והרמטכ"ל תיאמו עמדות מעליו. בטח שאין בו שום רצון להגיע ללשכות פחותות יותר, שבחלקן התנסה ולא בהצלחה. והרי אם היה רוצה בכל עמדת כוח שלטונית אחרת, היה מקבלה מהביבי בלי בעיות לפני הבחירות החוזרות ומונע את הכאוס השלטוני הנוכחי. מעבר לדרישותיו לממשלת אחדות ולסילוק החרדים ממעמדם כנותני התוקף למשילות בישראל ולתהליך ההדתה המתחזק, אזרחי וצבאי, נראה שליברמן גם לא פועל מכוונה לשבץ את ח"כיו כשרים וראשי ועדות. כבר היה לו ניסיון מסריח עם פאינה וחבורתה. 
 

הוא, במינימום, רוצה לנצל את 8־12 המנדטים שיצבור, כמוערך, לעמדת כוח שאי אפשר יהיה בלעדיה. שבוחרים מתלבטים יגידו לעצמם: "הוא לוחם. מילה שלו, כמו שהוא מבטיח, היא מילה – ובטח מילה שלו גם תהיה מעשה. הוא יעיף את ביבי, יחליש את הליכוד, יסנן חרדים וקיצונים וייתן לצה"ל לנצח. אומנם מרחף מעליו ענן של פסולת גרעינית, אבל למי מהמתחרים בהנהגה אין כזה?" נראה שליברמן מכוון לכך שכשובר שוויון ולשון מאזניים, במקרה של תיקו בבחירות בספטמבר, אי אפשר יהיה להרכיב ממשלה בלעדיו, ולכן מדוע שהוא עצמו לא ירכיב את הממשלה?

במציאות הבוליוודית האבסורדית שבה אנו מצויים, גם מהלך כזה אפשרי. וזו הסיבה שכו־לם רוצים להיות ליברמנים קטנים בעצמם – פרץ והעבודה, האיח"ס (איחוד ימין סמלי) של איילת הגואלת, המחנה הדמוקרטי ואפילו כחולבן המפוהקת, במידה מסוימת. "לא ירכיבו בלעדינו", הם אומרים.
 

המציאות הנוכחית היא טירוף מערכות בוליוודי, שבו התערבבו דפי התסריטים של מלודרמות, קומדיות מצבים ומיוזיקלס לפארסה משוגעת אחת. מדינה בכאוס רב־מערכתי. רה"מ פרנואיד רדוּפְרוֹדף, שמביא פעמיים בחצי שנה את המדינה לבחירות; שבורח לכאורה מחבל התלייה ועושה הכל כדי לייצר חבל הצלה.

ממשלה זמנית שהיועמשת"פ מניח לה לסלק ולמנות אנשי מפתח (שר המשפטים אוחנה), לשרוף ולאבד כל רציונל משילותי (שר התקשורת אמסלם), ומוותר המדינה החדש, מתניהו מנתניהו, שהולך, כנראה, לוותר על אגף חקירות השחיתות במשרדו לטובת ביקורת משבחת ובונה, כדי שיפסיקו לרדוף שחיתות ממלכתית ויתחילו לעודד אותה. מהר־מהר. לפני המבול.