השיטה של בנימין נתניהו משך שנים הייתה להפציץ, להפציץ להפציץ. טוב או רע, נכון או לא נכון, נתניהו צרך את כל החמצן התקשורתי, והאחרים שייחנקו. לרשותו עמדו כל כלי התקשורת של הממלכה, כמה מחוצה לה, ועיתונאים ש"דיווחו" השכם והערב על פי לו"ז הסיורים והאירועים שהכתיב להם ראש הממשלה. חלקם חשבו ש"המקצועיות" מחייבת לקשקש כל מופע בעוד נתניהו מוכר לשותפיו את נכסי המדינה. חלקם שירתו ביודעין. ואכן, מכחול לבן עד אפרורית השוליים בשמאל, כאילו נדם קולם. 
 

מי שהוציא את התקשורת ואת הציבור ממטווח התופים של נתניהו היה אהוד ברק, האיש והאטרף. חרף סוללת התותחים הממלכתית והתקשורתית של ראש הממשלה המכהן, ברק טאטא אותו החוצה ברמת התפוס ככל יכולתך והוסיף קווץ' של חיבורים. המחנה הדמוקרטי אולי לא ירכיב את הממשלה, אבל הוא כבר עשה היסטוריה. לא בכך ששבר את תקרת הזכוכית הביטחונית של מרצ, אלא בכך שסדק את חומת ההפרדה הפסיכולוגית של שותפות ביטחונית עם ערביי ישראל. האם הסדק הזה יתרחב? הרבה תלוי במנדט שהציבור יעניק.
 

הגרפיקה הפורנו־פוליטית של הזדווגויות הקיפודים בשבוע האחרון משורטטת לפרטיה בעמודי החדשות. על פי הסוקרים, נתניהו וקואליציית הימין משחקים בינם לבינם במגרש שהוא די מתוחם וביום מעונן עשוי להביא 61 מנדטים. במקביל התפוגג אפקט הבום של חיבור מחנה השמאל, כולל כחול לבן, שהיה אמור לגרוף קולות תועים. מישהו היה צריך להסביר למישהו שבנתונים של היום אתה לא בוחר במפלגה או ב"בית" עם אבא, אמא ושניצל, אלא בסיכוי הטוב ביותר לעצב את המציאות כפי שאתה רוצה בה. מכאן ואילך המאבק של מפלגות השמאל הוא על הקולות הצפים בצד היהודי, כמו גם המצוד אחרי סרבני ההצבעה של הרשימה המשותפת בצד הערבי. 
 

וכאן נכנס לתמונה אביגדור ליברמן. מי שבונה עליו כמי שעשוי לחבור לקואליציית שמאל או ממשלת אחדות בונה על חולות נודדים. אין בליברמן עצם אחת שאיננה ימין: "אנחנו מחויבים לממשלה לאומית רחבה", הוא אמר בשבת האחרונה, "אני לא פוסל את נתניהו, אבל אני גם לא חלק מהפולחן שלו". מדובר בתעתוע שנועד לפתות חלושי דעת שמפנטזים על "אחדות" שתקנה להם תחושת יחד מפוברקת מול אויב אורב תמיד, גם הוא מפוברק. 
 

"לא ניכנס לשום ממשלה עם החרדים ולא עם המשיחיים...", הצהיר ליברמן. ובאמת, אולי יש פערים שלא ניתנים לגישור בין שנאת הערבים, רעיון הדגל של ליברמן, לשנאת הערבים של בצלאל סמוטריץ'. 
 

בעיקרון, הצהרות הבחירות של ליברמן נועדו לתחזק את חמשת המנדטים שנוספו אליו בגין פתולוגיה אנטי־ערבית ואנטי־חרדית. התקווה היא שקמפיין נתניהו יקטין את משקלו כלשון מאזניים וישאיר פתח להעברת מנדט או שניים לחלק ה"חברתי" (מזרחי) בצד שמאל. בתקווה שגם על ליברמן יעבוד אפקט אורלי לוי־אבקסיס, שזרחה ל־6 מנדטים ושקעה לעבר עמיר פרץ שעדיין מחכה לאותם מנדטים. הבעיה היא שחודש עד הבחירות הוא זמן קצר מכדי לעקור אותם מישראל ביתנו, אבל אלה הם זמנים משוגעים.
 

התרחיש הסביר ביותר שתפור על ליברמן כלשון מאזניים משמעותית הוא הליכה עם נתניהו לרוטציה. משהו בסגנון "אני מסדר לך ממשלה שתאפשר לך שנתיים כדי לחמוק מהכלא, ואחר כך אנחנו מצריחים". זהו הליברמן שאני מכיר, וזוהי התוכנית שהשמאל חייב להרוג במהלך הבחירות.
 

הסיפור על כך שליברמן עשוי ללכת עם השמאל הוא קשקוש. אולי האיש מחפש מחילה מיינסטרימית או לגיטימציה בממשלת שמאל. הוא לא יקבל אותה. גם אם ליברמן יביא במו ידיו את השלום ויתנצל בפני חנין זועבי, הוא לעולם לא יהיה משלנו. לא עניין של גזענות חס וחלילה, אלא של נורמות בסיסיות מול מעשים שלא ניתן לכבס אותם בגינוני שרד ממלכתיים. אלף פעם יספרו לנו שליברמן לא צפוי וכל רגע עשוי לזנק משרוולו שפן, ואלף פעם ניווכח ש"ההפתעות" שלו היו לצאת מהימין בדלת ולחזור מהחלון. האמת, הספקולציה החביבה ביותר היא ליברמן בראש ממשלת שמאל. בעצם מה רע? הוא בהחלט עדיף על נתניהו בראש ממשלת ימין. ממילא, כמו הקדנציה המרחפת שלו במשרד הביטחון - המדינה תתנהל בלעדיו. 
 

הליברלים החדשים


מאז התחפש הזאב לסבתא, לא הייתה אגדת ילדים כמו תחפושת הליברלים החדשים של הימין החדש. למשל נפתלי בנט, איילת שקד ואראל סג"ל מציגים עצמם בימים האחרונים כ"ליברלים". הכיצד? שקד ליברלית כי היא חילונית שגרה בגוש דן. גם שר המשפטים החדש הוא חילוני ואפילו הומו, אבל שום אדם חושב לא חושב שאמיר אוחנה הוא ליברל. 
 

פתאום גם בנט ליברל. הוא כמו חילוני כזה וקצת פרחח חינני עאלק. אלא ש"יאללה חבר'ה בואו נעשה על האש כולנו יחד" לא הופך אותו לליברל, כפי שגם החברמניות הכרסתנית של דוד ביטן היא לא ליברליזם. אראל סג"ל מנגן בגיטרה כאילו הוא בענייני סקס, סמים ורוק'נרול, כאילו ליברל פלוס, אבל גם כשנירון קיסר פרט על קתרוס ושרף את רומא אף אחד לא חשב שזה אקט ליברלי. 
 

שלושתם חלק מלהקת הליברלים החדשים מבית המדרש של רבני השטחים בדרך לצוד חילונים תועים. המילה ליברלי צפה יותר ויותר בשיח הפוליטי של חובשי הכיפות כסוג של מאמץ שיווקי להדביק את עצמם לישות מכילה ונאורה שקרויה ליברליזם ולהרחיק את עצמם מכל המשתמע מפסיקות הרבנים שאותם הם משרתים. אז רק למען העיקרון, ההיגיון והיושרה: חובש כיפה לא יכול להיות ליברל. לא בהגדרתו כחובש כיפה ולא בהגדרה המקילה ביותר של הליברליזם.
 

נושא הדגל של הליברליזם הימני־לאומני־דתי הוא אתר "מידה". "מבחינה ערכית, אנו 'ליברלים קלאסיים'", האתר מגדיר את הווייתו, "או 'שמרנים ליברליים'... אנו רואים בחירות הפרט הישג פוליטי ייחודי לתרבות המערב, הישג הנקנה באחריות אישית ומעורבות אזרחית". בלה בלה ליברלי קלאסי, בפועל האתר תומך במדיניות שתכליתה אפרטהייד.
 

הליברליזם הוא שדה קרב בן מאות שנים של פילוסופים כלכלנים ופוליטיקאים, אבל עקרונותיו ברורים: חופש ביטוי לכל אדם, הזכות להאמין בכל דת ופולחן, הפרדת הדת מן המדינה, הזכות של כל אדם להתאגד, להשתמש בגופו ולנוע כרצונו ועוד. הימין הדתי־לאומני בישראל הוא המון דברים. הוא אוהב ישראל, הוא שונא ערבים, חלקו מדיר נשים. ליברל הוא לא. גם אם הוא מציב אישה בראש המחנה. גם הוויקינגים היו מציבים ראש אישה בחרטום ספינות הקרב שלהם. 

tguvot@maariv.co.il