החיים, חברים, הם תהליך.

תהליך במובן של הווה מתמשך הוא עניין די מעצבן - שאלו כל אוהד כדורגל שלא מבין מדוע הקבוצה שלו מפסידה אחרי שהוחתמו כל כך הרבה שחקנים טובים לכאורה. המאמן מצדו ישיב שמדובר ב"תהליך". כלומר, במשהו שלוקח לו זמן להתחבר (ובאחד מתוך עשרה מקרים הוא יהיה גם דובר אמת).
 

אבל בואו נשאיר את הכדורגל למדורי הספורט ונדבר על החיים עצמם: בחיים עצמם אנחנו נמצאים בעיצומם של תהליכים, טובים ורעים. משוויון זכויות לנשים ועד להתחממות הגלובלית, שגם על אודותיה יש ויכוח אם היא תהליך שהוא מעשה ידי אדם ועל כן האשמה רובצת לפתחנו, או שאולי עסקינן בתהליך שקשור בגרמי שמיים ולא (למשל) בכריתת עצים ובפליטת גזי חממה.
 

המעצבן בתהליכים הוא שלרוב אין להם סוף. אישה בת המאה ה־21 נמצאת על הסקאלה של השוויון המגדרי, בנקודת גובה מטורפת לעומת אמה וסבתה, שלא לדבר על שלבים מוקדמים יותר באבולוציה שבהם לא היה לאישה קיום עצמאי ובלתי תלוי. בת ה־14 שלי, למשל, צפתה בהלם קל בידיעה שלפיה כחלק מצעדי הרפורמה בערב הסעודית תוכלנה מעתה נשים להוציא דרכון לבד, ללא צורך בליווי גברים (בבוטות: ללא הגברים שהנשים הן רכושן - אבא, בעל או אח גדול). לך תסביר או "תסגביר" לצעירה מערבית שגדלה בבית שוויוני, שעבור הסעודיות מדובר ביום של חג. 
 

הפרדוקס בחיינו הוא בכך שקצת כמו אוהדי כדורגל, אנחנו מסוגלים להבין תהליכים ברמה התיאורטית, אבל בהווה התמכרנו למבחן התוצאה. בכדורגל מדובר באליפות, בחיים עצמם, מדובר בתסכול. אם נחזור לערוץ המגדרי, הרי שאת האישה שנאבקת על שוויון בשכר מול גבר שנמצא בתפקיד מקביל לזה שלה, לא מעניין שסבתא שלה נלחמה כדי לעבוד מחוץ לבית ולהצביע בבחירות ואמא שלה נלחמה כדי להתקדם בלי שאף קולגה יניח יד חומדת על ישבנה. בתה כנראה תילחם למען פיקוד נשי על סיירת מטכ"ל, אבל היא רוצה תוצאות - ועכשיו. 
 

הפרדוקס הוא שבעוד שתהליכים אנושיים־גלובליים הם לרוב כאלה שבהם אנחנו מייחלים ל"סוף טוב" כמו שלום עולמי, שוויון הזדמנויות מגדרי, אליפות בכדורגל ועוד, הרי שברמה האינדיבידואלית, החיים הם תהליך עם סוף בעייתי, כמו סרט שבסופו ימות הגיבור ושהדרך היחידה לצאת ממנו באמצע היא להתאבד. 
 

מתוך הידיעה הזאת נולד תסכול גדול שמייסר אותנו. חלקנו פותר אותו בנחמה שאין לה על מה להתבסס, שלפיה גם המוות הוא חלק מתהליך: בדרך לגן עדן או לגלגול נשמות (כל אחד ואמונתו, כשהמשותף לכל הנחמות הוא התבססותן על אמונה בלבד, שהרי אף אחד עוד לא חזר אחרי מותו כדי לחלוק עמנו חוויות של אכילה מבשר הלווייתן ושור הבר או מגלגול נשמתו לגוף של אוגר או זבוב פירות).
 

כיוון שכך הוא, הופך התהליך מתסכול לנחמה: קשיש מופלג יכול להביט בעיקר אחורה, אל המסע שעשה בחייו אבל גם אל העתיד, כפי שהוא ניבט מעיני ניניו. או אז מבין גם האפיקורס הגדול ביותר שהוא רק חוליה בשרשרת, ודווקא מהמקום הצנוע הזה הוא מביט בנצח מתוך השלמה שמביאה (כלומר, אני מקווה) שלווה.
 

מה קורה עד אז? זה תלוי בעיקר בנו - ותתפלאו, אין לזה קשר למה שהשגנו במושגים מדידים, כמצוותה של החברה הקפיטליסטית־הישגית שבה אנו חיים, אלא דווקא ליכולת שלנו לעצור לרגע את התהליך בנקודות זמן שגורמות לנו אושר: למשל בארוחה המשפחתית של ערב שבת, כשכל המשפחה מסיבה סביב השולחן, היין נמזג לכוסות, האוכל מענג והשיחה קולחת, או כשקבוצת הכדורגל שלך מנצחת בדרבי אחרי 20 שנה (וכאוהד הפועל חיפה יש לי הבנה מסוימת בתחום). 
 

בשני המקרים מדובר בתמונה אחת ששווה אלף מחשבות, שלמנצחים הגדולים של החיים, גם בעידן הרשתות החברתיות, לא דחוף להפוך ל"לייקים", אלא להפך, לאמץ חזק אל הלב, מתוך ידיעה שיבוא יום והיא תהיה כל מה שניקח עמנו לשלב הבא - בין שהוא חידלון מוחלט ובין שהוא תחילתו של מסע חדש. כלומר, שוב תהליך.
 

ג'ני עושה את תל אביב
 

המדור הזה, שעניינו יחסים בין המינים, לא יוכל להישאר אדיש לביקורה של ג'ניפר לופז בארץ הקודש: תמונותיה של אישה מצודדת הן לרוב עניין שגורר תגובות מגברים. הפעם היו אלה דווקא הנשים שסערו מקנאה (נו טוב, גם גבר אחד שחולם על ג'יי לו, אבל נראה במקרה הטוב כמו ג'יי לנו), בעיקר מהתמונה ההיא מהחוף, "בלי סיפון ומעקה", כלומר ללא פילטר ופוטושופ, שהפגינה אישה בת 50 שניחנה לא רק במטען גנטי נדיר, אלא גם ביכולת לחבר מוזיקת פופ עם טאץ' של החלילן מהמלין. עובדה - ביקור אחד שלה בים הספיק כדי להבריח מכאן את כל נחילי המדוזות!