לו היה אחרת: האם יכול היה להיות אחרת? האם ירושלים היהודית ומדינת יהודה היו יכולות להישאר עצמאיות במשך כל אלפיים השנה מאז אותו תשעה באב ארור שבו "כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר־הַבָּיִת. כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן־הַשָֹּמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה", כתיאורו של ביאליק ביצירה הסוריאליסטית הגדולה והמופלאה שלו "מגילת האש"? 
 
אולי. לו היינו מדינה בקצווי הצפון כמו שוודיה או נורווגיה שאיש לא התעניין בהן, או מדינה במקום נידח אחר, אולי היינו נשארים בארצנו כל אלפיים השנה, ומעולם לא היינו יוצאים לגלות. המיקום שלנו על פני כדור הארץ היה נגדנו, תאוות הכיבוש של הרומאים הייתה נגדנו, הרי תמיד הכל נגדנו. לכן הוגלינו, פוזרנו ופורדנו. 
 
ייתכן, אגב, שדווקא בגלל זה, בגלל הגלות, שרדנו. לפני כמה שנים ישבתי עם יפת בן אשר בראש הר גריזים. הוא כהן שומרוני ואדם מרתק, והוא אמר בערך כך: אנחנו, השומרונים, היינו עם גדול, אבל בגלל שנשארנו צמודים לארץ, כי באמונה שלנו אנחנו חייבים להיות קרובים להר גריזים, הושמדנו לחלוטין ונותרנו כיום רק כמה מאות. אתם, היהודים האחרים, יכולים הייתם להמשיך באמונתכם גם בלי בית המקדש. כך התפזרתם בגלות ועבדתם את אלוהינו האחד בגלות, ולכן, למרות ייסורי הגלות, נותרתם עם גדול. 
 

האם יכול היה להיות אחרת? האם ההיסטוריה של העם היהודי הייתה יכולה להתפתח אחרת גם בגלות? לו הקיסר הרומי קונסטנטינוס, שהתכונן לקרב שלו בגשר מילביוס ליד רומא, היה רואה בחלום הלילה סמל של מנורה בשמיים במקום צלב, ולכן היה תומך לאחר ניצחונו ביהדות ולא בנצרות, האם ההיסטוריה הייתה אחרת? לא פעם שאלתי את עצמי: מה היה קורה לו הרומאים היו מקבלים את היהדות במקום את הנצרות? היה לזה סיכוי.

הרומאים היו בשלים לזנוח את הדת האלילית, והיו הרבה גיורים ומשיכה ליהדות באותה תקופה. זה היה יכול לקרות. נו, אז מה? אולי יהודים היו יושבים בישראל, כולל ירושלים, אולי בית המקדש היה נבנה באופן מפואר, ואולי מיכלאנג'לו היה מצייר לו תקרה יפה. אבל אם העולם המערבי היה יהודי ולא נוצרי, אז צרפת היהודית הייתה נלחמת בספרד היהודית, ובריטניה היהודית הייתה מטביעה ספינות של גרמניה היהודית. 
 
ההיסטוריה לא התפתחה לפי הפנטזיות שלי. תשעה באב מזכיר לנו את אובדן העצמאות היהודית, את הגעגועים בני אלפיים השנה ואת הפלא שבו אנחנו חיים כרגע, שיבתנו למולדתנו. השיבה מן הגלות הביתה אחרי אלפיים (טוב, אחרי כ־1,950) שנה היא דבר מפתיע; זהו חריג היסטורי כה גדול, שאנשים בכל העולם רואים בו נס דתי או תופעה על־טבעית ולא רק מהלך רגיל של תנועת אנשים פנימה והחוצה. סיפרתי פעם, וכשאני כותב על תשעה באב אני נזכר שוב, על יום שבו הייתי בכנסייה של אפרו־אמריקאים. זה היה בצ'טנוגה, טנסי, שבארצות הברית. נכנסתי בשקט וישבתי בפינה. רציתי רק לשמוע גוספל אמיתי באתר המקורי שבו הוא נוצר ומושר. הכומר כמובן זיהה שיש בקהל הקטן פרצופון בהיר מדי. אחרי זמן מה הוא שאל: מי אתה? עניתי שאני יהודי מארץ ישראל.

הכומר, ללא כל הכנה מוקדמת לכך שאגיע, אמר לקהל באולם: אתם רואים, ב־1948 נוסדה מדינת ישראל, וכך אנו מבינים שההבטחות של אלוהים מתקיימות. בתנ"ך הובטח שעם ישראל ישוב לארצו, והנה הם שבו אחרי אלפיים שנה. 
 
התרשמתי מהעובדה שכומר בכנסייה נידחת ברבעים השחורים (והמסוכנים, היהודים שם קוראים לאזורים האלה "עזה") יודע בלי הכנה מראש את שנת הקמת מדינת ישראל, ויודע לומר שאלוהינו המשותף הבטיח בתנ"כנו המשותף את ארץ ישראל לעם ישראל. הרבה פעמים אני חושב שעוד נבואה התגשמה במלואה בדרך על־טבעית, והיא הנבואה: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". אם כומר רחוק ברובע עוני בטנסי יודע לצטט כך את הבטחות השם לעמו, ואם אני רואה בכפר זעיר בגובה האלפים השוויצריים את הבחור היהודי שנצלב בירושלים, והנה הוא כאן, מכוסה בקצת שלג, אבל עדיין אותו יהודי אומלל, ובכן זה קרה: התורה אכן הופצה מציון ומירושלים לכל העולם המערבי, ואם קוראים את הקוראן – גם לעולם המזרחי עד קצווי אינדונזיה. 
 
תשעה באב עורר בי כמה מחשבות פרועות כאלה. לו הייתי הולך לאחת ההידברויות שבהן מדברים בתשעה באב כל הלילה, אולי הייתי אומר אותן. בטח היו מתעצבנים עלי, והייתי רק מוסיף שנאת חינם.