אז מי אשם בתקריות הר הבית? הערבים, כמובן, שהם אלימים ורוצים אותו לעצמם, או היהודים, כמובן, שהם משיחיים ומביישים את קיומנו כאן. כך נראה הוויכוח הפבלובי חסר הפשר, אבל מה שקרה בהר הבית הוא תוצר של חוסר מדיניות. עד לרגע כתיבת שורות אלה עמדת הממשלה בעניין אינה ברורה. האירוע התנהל כאילו שקמה ההנהגה ביום ראשון בבוקר וגילתה לתדהמתה שתשעה באב נופל בדיוק באותו תאריך של חג הקורבן. שכן אחרת, למה הדבר לא טופל מבעוד מועד ולא התקבלה החלטה?

המשטרה החליטה שעדיף שיהודים לא יעלו להר, הממשלה גיבתה, וההחלטה פורסמה רק ביום ראשון בבוקר, כשיהודים כבר הגיעו למקום וחיכו להיכנס להר. כשהתחיל הבלגן, ואיתו הציוצים הפוליטיים - הממשלה מיד התנערה. ״גורמים מדיניים״ טענו ש״בשום שלב לא ניתנה הנחיה של ראש הממשלה לסגור את הכניסה להר הבית״. נניח שזה נכון, אבל איזו הנחיה של ראש הממשלה בעניין הר הבית כן ניתנה? 
 

נדמה שהממשלה אימצה את ההתנהלות הספינולוגית של הרשתות החברתיות גם לחיים האמיתיים. כל מי שלקח פעם חלק ברשתות יודע שמתחת לפני השטח רוחש שם כוח מסוים. באיזשהו שלב כל בן אנוש מפסיק לצייץ את מה שהוא רוצה לומר, ומתחיל לצייץ את מה שהעוקבים שלו רוצים לשמוע. מי שמחליט ללכת נגד התופעה, משלם אוטומטית בפחות תשומת לב. פחות שנאה, אבל גם פחות אהדה. כך נסחפים עם הזרם כדי לרצות את העוקבים, ולפי כמות הלייקים נדמה לרגע שזוהי הדרך הנכונה. אבל בפועל, מי שנוהג כך הוא עלה נידף ללא חוט שדרה המושפע מכוח העדר.
 

כשהדברים מתנהלים ברוח הרשתות, אנחנו גם בולעים את הצפרדע וגם מגורשים מהעיירה. המדיניות יכולה הייתה להיות ממלכתית ומאחדת: החלטנו שבהר הבית יש העדפה לחג המוסלמי על החג היהודי בתאריך המשותף הזה כדי להימנע משנאת חינם. את ההצהרה היינו יכולים להדהד בעולם בגאווה כדי להראות עד כמה ישראל מתחשבת בדתות השונות. אבל ברוח הרשתות, היהודים אינם מצליחים לכבד את תשעה באב גם אם הם עולים להר הבית, ובמקביל נוצרת בעולם תמונה מנוגדת לאינטרס שלנו.
 

הרשתות הן כר פורה לפוליטיקה קיצונית, שמאיימת על אנושיות וערכים. המצב אף פעם אינו מספיק טוב לטהרנים, ואף פעם אינו הוגן בעיני המשיחיים. דווקא בתשעה באב היה מקום לדבר על אחדות, אבל ברשתות העדיפו את הספין הפוליטי. ברגע שאירוע שמעורר רגש רך ופגיע הופך לפוליטיקה, הוא אולי צובר כוח כלשהו, אבל מפסיק להיות אנושי. 
 

כך התנהלו הרוחות גם סביב רציחתו המזעזעת של דביר שורק. במקום להרגיש צער אמיתי, היה מי שמיהר לתייג את האירוע כ״חייל שנפל״ במקום כצעיר שנדקר באכזריות כשלא היה על מדים. באותו אופן, היה מי שמצא לנכון להפגין אחדות על ידי ביקורת על הנרצח שהעריך את כתיבתו של דויד גרוסמן השמאלן.


רגש אותנטי הוא אנושי, ואילו פוליטיקה היא עסק קר ואינטרסנטי. מנהיגות אמיתית שואלת את עצמה: איך מתוך המציאות הזאת חוזרים לממלכתיות ולערכים? לשם מה לצום אם אין בצד הצום גם חשבון נפש קטן?