לא רציתי שיזכיר זאת אבי, בטח לא באוזני אהובי ומשפחתי המורחבת. אבל השבת בבית הכנסת עשתה את שלה, הערק הוסיף את קסמו, ואהבתו המוחלטת אלי גרמו לו להיזכר. "אתה יודע", פנה לבן זוגי "אל תראה את מרסל ככה 'גזעית'. כשהייתה נערה, היה נשרף לי הלב עליה. פעם אחת נסעתי עם המונית עד כפר סבא להביא אותה! לא בדיוק כפר סבא, המושב שם ממול, איך קוראים לו, מרסל?", פנה אלי והתעלמתי, עשיתי עצמי עסוקה בהגשת פיצוחים ופירות, שאותם חתכה אמי, אל השולחן. "אני כבר לא זוכרת, אבא".

"שדי חמד! נזכרתי! שאני אהיה בריא", בירך את עצמו, "אפשר לקחת לי את אור עינַי אבל לא את זיכרוני", אמר ונטל לעצמו מלון קר בידו הגדולה. "אתה רוצה לשמוע את הסיפור?", שאל את בן זוגי. "בטח! ספר!", ענתה בת דודי, זו שרוצה לדלות כל פרט מידע עלי וכשאני יוזמת ומספרת לה כזה, היא לא מאמינה ומבקשת אישורים מכל הסביבה לאמיתותו.

אף אחד לא שאל אותי אם אני מעוניינת שישמע את הסיפור הארור הזה. אף שהדברים שעשיתי בעברי חשוכים והאור עליהם לא יעלה מעולם, לא כי היו נוראים אלא כי לא רציתי להטריח את הורַי בחייהם הגם ככה קשים, חלק מהם כן הגיע לאוזניהם, ידיעתם ולבם.

***

"אני עבדתי אז בלילה על המונית. זו הייתה התקופה שהצרפתים התחילו לעלות לארץ והייתה לנו הרבה עבודה", התחיל אבי, ואני מילאתי פי ענבים וביקשתי שתסתיים כבר גרסתו של אבי לסיפור הטיפשי הזה.

הייתי אז בת 18, ואת מסיבת הגיוס שלי חגגתי יחד עם מור, חברתי הטובה ביותר דאז, במועדון מוכר בראשון לציון. מה ידעתי אז על מועדונים? הייתי ילדת יהורם גאון, הדודאים, שירי ארץ ישראל ורוח פטריוטיזם תמידית. לא עניינו אותי טיפוח, נשיות, מסיבות ואלכוהול, ובכל זאת שכנעה אותי מור שאם אנחנו כבר מתגייסות באותו היום, כדאי שנחגוג את זה ונפרוק כל מה שאפשר טרם אנחנו עולות על מדים. הסכמתי. באחד מימי השישי, בשעה עשר של אחרי הקידוש, עליתי אל המיניבוס ששכרנו יחד עם ה"חבורה" הקרובה אלינו ונסענו להרצליה. "אני אחרי שתי בירות", השוויץ אחד. "אני קיבלתי מאבא שלי 300 שקל, הכל על שתייה הערב", התלהבה השנייה, ואני עם 100 השקלים בכיסי ידעתי כי אקנה לי קולה ואת השאר אשמור ליום הגיוס, כי אין יודע מה יהיה. במועדון הכניסו אותנו מיד אף על פי שלא נראינו הרצליינים אופייניים. מור עבדה אז בסניף גדול של ארומה ובעליו החזיק גם במועדון ההוא. רקדנו שעה ארוכה, אפילו הרשיתי לעצמי להתפרק, שתיתי קצת בירה ועצמתי את עינַי. דמיינתי את יום גיוסי, ואת השליחות שאליה אני יוצאת, ואת כל הדברים שנערה בעלת דמיון מפותח יכולה להקצין, הקצנתי. בין דפיקות המוזיקה ראיתי עצמי על טנק, יורדת ממטוס אחרי שנחטפתי, מכניעה מחבל באוטובוס חטוף ויורדת לפזצט"א עוד לפני שידעתי מה זה.

רטט בכיס קטע את מחשבותי, הוצאתי את הסלולרי הסדוק שהיה לי אז, ולבי הלם בחוזקה. היה זה האיש ההוא שהכרתי באילת כמה חודשים קודם לכן. האילת הראשונה, שאליה נסעתי עם חברַי. למרות בגדי הלא אופנתיים, שערי הגלי והסבוך ועודף המשקל שלי, הוא צד אותי, ואני נעניתי לו ברצון. הייתי בת 18 כשהוא כבר נשק ל–30, ומלבד התאהבויות ארעיות במשוררים שכבר אינם ובזמרים שקולם כבד עליהם, הוא היחיד שהצליח להזיז משהו בלבי. הוא, לעומתי, כבר היה גרוש ואב לילד, גר בבית קטן במושב, שעליו סיפר לי רבות, וידע איך לבקש שאנשק אותו אז, כשישבנו תחת ביתי וצפינו בסרט ישראלי ישן בלפטופ שהביא מחו"ל. "את כבר על מדים?", כתב. עניתי מיד. "טרם, בדיוק חוגגת עם חברים ואפילו שתיתי בירה".

"את? בירה?", כתב מבודח, "זה מים ושמן!".

"איפה אתה?", העזתי. הרגשתי זרה במועדון ההוא. מור, שכבר פלרטטה עם נער תמיר, שכחה מנוכחותי בזמן ששאר חברותי יצרו מעגל ריקודים שלא נתן לאף גבר להיכנס, אף על פי שהיו מתות שיבוא האחד ויפרוץ לשם.

"בבית", כתב, "נהנה וסובל משקט המושב".

"טוב", עניתי לו וקיוויתי שיציע.

הוא הציע, ובחשש גדול מהורי, מחברותי ומכך שאחמיץ את מסיבת הגיוס היחידה שתהיה לי בחיים, כעבור חצי שעה יצאתי החוצה ונכנסתי אל המרצדס שלו, זו שלא הסכים למכור גם כשגרושתו נטלה ממנו הכל.

אחזנו ידיים כל הדרך. זו הפעם הראשונה שבה אחזתי את ידו של גבר בעת שנהג, עד אז ראיתי את זה רק בסרטים ורציתי גם, כל כך. ידי מעט הזיעה, אבל לו זה לא היה אכפת. שרנו שיר ישראלי ישן, שאת שמו אני לא זוכרת, ואל מול חשכת הכפר הערבי שסמוך למושבו הסביר לי שאין מה לפחד ולפעמים הוא אפילו קונה מהם עלי גפן.

בלילה ההוא שתיתי קוקטייל שהכין לי ללא אלכוהול, כי גם הוא לא שתה, ואף על פי כן נראה כי השתכרנו שנינו. שוחחנו ארוכות, הוא לא נגע בי, לא נשק לי ולא ניסה שום דבר, רק לפעמים, כשדיברתי וסיפרתי לו על נשף סוף השנה שארגנתי ועל השאיפות שלי בצבא, הסיט את שערי ולחש כמה שאני יפה ושהוא עוד יודע שאגיע רחוק. בסוף נשקתי לו אני, כי לא יכולתי עוד. ומי ידע איך מנשקים בכלל? הייתי פוחזת ומהירה מדי. הוא עצר אותי, הרחיק אותי ממנו, וכשהרכנתי ראשי בבושה מהפחד שארוחת שישי או הבירה ששתיתי הותירו בי ריח לא נעים, הוא הרגיע ולחש, "לאט, אנחנו לא ממהרים", ואז נשק לי שוב, בערגה, ברצון, באהבה. כן, זו לא הייתה תמימות, אם כי היה שם קצת בוסר. אבל הייתה זו אהבה, ולימים יאשר זאת.

זה גם הלילה הראשון שבו נתתי תומתי לגבר, נתתי זו מילה כבדה ולא ראויה. הענקתי, ברצון ובעיניים עצומות. אבל קיבלתי הרבה יותר, בחושך ההוא, האיש ההוא הבחין בי כששאר העולם לא ראה אותי גם באור. "אוותר על הצבא", לחשתי לו, "ונתחתן". הוא צחק. "את בת 18. אם אתחתן איתך, לא תראי עולם ולא תראי צחוק, ולא תראי קריירה, זה מה שאת רוצה?". לא עניתי לו, כי באותו הרגע זה כל מה שרציתי, את המושב ההוא, הלשון שלו והחיוך הזה, רווי הגומות. היום אני יודעת שטוב שלא נלחם על לבי, כי הדברים שראיתי והצלקות על עורי היו רבים, והעולם שחיכה לי היה רחב ושופע מדי מכדי שאוותר עליו.

כמה חודשים אחרי כן, כשהודיע לי שהתאהב והוא מתחתן שוב, נכנסה לי סכין חדה לתוך הלב. אף שלא היינו בקשר רציף, יכולתי להישבע שהוא אהבת חיי ושאני אהבת חייו. נסעתי אליו באוטובוס עם המדים והנשק וליד כפר סבא עצרתי. ירדתי מהאוטובוס והחלטתי שלא אוכל להשפיל עצמי, להעליב אישה אחרת ולעמוד על מפתן דלתו של האיש הרחוק ממני כל כך. טלפנתי לאהובי השני, לאבי יוסף, ובקול חנוק שאלתי: "אבא? אתה יכול לבוא לקחת אותי?". דקות אחרי כן הוא הגיע, במוניתו הישנה, ושאל: "את רעבה, מרסל?". הלכנו לאכול טוסט נקניק בשתיקה. הוא ידע שאם ישאל, אבכה, וצערו יהיה גדול מצערי. אז נמנע, ואולי טוב שכך. לקראת שתיים לפנות בוקר, כשראה שנרגעתי, הוריד אותי בבית ואמר: "את יודעת איזו יפה את? את עוד תכבשי את העולם! תהיי גזעית! כמו אבא שלך!", ונסע משם בוכה, אני נשבעת שראיתי אותו בוכה.

***

"בלילה ההוא היא שברה לי את הלב, הילדה הזאת", אמר ובת דודי מרותקת לדבריו ולנימת קולו, "והכל בגלל מה? בגלל מישהו שלא כל כך אהב אותה", סיפר בלי לדעת את האמת. "אבל הנה, היום היא מאושרת וזה מה שחשוב", פרש ידיו שלא כהרגלו כדי שאחבק אותו. חיבקתי אותו ולא יכולתי שלא לרצות, רק לרגע, אני נשבעת שלרגע קטן, להרגיש שוב את שריפת האהבה שהרגשתי אז, כשהכל היה חדש לי, גם האהבה. בימים ההם כשעמדתי בדמיוני על כל הטנקים, ידעתי שעם צבא או לא, אל כל מלחמה שתגיע אל שטחי, אכנס ברצון ובחופזה. היום יש הודנה ארוכה, אבי עודנו סגי נהור, אני כבר לא נערה, וטוב לי. והאיש ההוא, מהמושב, גרוש פעמיים ואב לכמה ילדים. לפעמים, בלילות חשוכים מאוד, הוא שולח לי הודעות שנותרות חסרות מענה. אולי לו נמאס מהלחימה המתמדת ומעבר לקו הירוק, בביתי, בלבי, נראה לו כי עלי הגפן טעימים יותר והאהבה חזקה יותר. אבל נוסטלגיה כמו נוסטלגיה, רק הטיפשים מנסים לשחזר.