בואו נודה בכמה עובדות. למשל, שפעם היה משקל לאמירות בוטות של פוליטיקאים, כי הן היו נדירות. הנורמה הייתה הממלכתיות, ולכן היה כוח לחריגות. היום הפרובוקציות הפכו למהות, ומשום כך לא נותרה מהן הרבה מהות. הן מבליחות בקולות נפץ ונעלמות כמו זיקוקים למען הפרובוקציות הבאות.
למשל, שפעם אמירות נגטיביות נבעו ממצע אידיאולוגי ואכפתיות כלפי המדינה, אך אלה פינו את מקומן ל״קמפיין נגטיב״, לגעוואלד, להפחדות, לשימוש בכספי ציבור כדי להכפיש ברשתות החברתיות, ולהטריד באינספור טלפונים והודעות. פעם היה מקובל לקחת אחריות, היום מקובל לזרוק אותה הלאה במהירות האור. עד כדי כך, שאדם אפילו לא לוקח אחריות על מה שנאמר בשמו, מפיו, עם תמונתו, בעמוד הפייסבוק האישי שלו.
כבר ברור לכולנו שפרופיל הפוליטיקאים הולך ומידרדר - משמיר ובגין לביטן ורגב, משולמית אלוני ויוסי שריד לתמר זנדברג ומוסי רז, מבי־ג׳י וגולדה מאיר למרב מיכאלי ועמיר פרץ. עם השנים גלשנו לאיטנו במדרון, ומאלטרואיסטים שרוצים לשנות את העולם התגבשו לפנינו ברברנים שרוצים לשנות את הקליק־רייט שלהם. פעם היו לנו ענקי רוח שנותנים דוגמה והשראה, היום יש ענקי רגשי נחיתות שמתגאים בבהמיותם.
פוליטיקה תמיד הייתה עסק ציני, ובכל זאת, היום היא צינית מתמיד. אולי משום שאף אחד כבר לא מנסה לכסות על הציניות או להעמיד פנים שהיא אינה קיימת. פשוט זורמים איתה, והציבור אמור לחיות עם זה. כבר ברור שהבטחות אינן מקוימות, הרי ממתי פוליטיקאים מקיימים? גם האמירה של אשכול, ״הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים״, הפכה בנאלית, מיותרת לציטוט.
אנו מגלגלים עיניים כשמישהו אומר ש״מי שמצביע משפיע, ומי שלא מצביע - משפיע באותה המידה״. נדמה שכל דבר נאמר כבר כל כך הרבה פעמים, שהמהות נשחקה.
אבל המהות לא באמת נשחקה. מי שבוחר לא לממש את זכותו, גם אם הוא צודק באמונתו שהפוליטיקה היא צינית, ומסיק מכך שאין מה להצביע כי שום דבר לא ישתנה, יוצר את המציאות הזאת בעצם אמונותיו. אכן שום דבר לא ישתנה אם רבים מדי יבחרו לא להצביע, ובכך ייתנו הרבה יותר כוח בקלפי למצביעים שיטריחו את עצמם. אולי בנאלי, אבל זהו טיבה של כל קלישאה שחוקה - היא משעממת מהסיבה הפשוטה שהיא נכונה. כל מי שחש שאין מה להצביע, צודק מהרבה טעמים. אבל הבחירה לזרום עם הצדק היא למעשה בחירה לדבוק במצב הקיים. יש כאלה שאומנם תופסים את הסירוב להצביע כסוג של מחאה או הבעת ייאוש מהשיטה שנרקבה, אבל זה לא באמת עובד. הזמנים השתנו, והדמוקרטיה של פעם אינה הדמוקרטיה של היום, היא צריכה להמציא את עצמה מחדש. זה לא יקרה אם שיעור ההצבעה יהיה נמוך. מי שלמד איך להתנהל בתוך הריקבון של השיטה, כבר מעדיף לא לשנות אותה.
האם צריך לזרום עם ההצעה של ליברמן ולהעניק יום שבתון רק למי שמצביע בפועל, כדי להתמודד עם שיעור ההצבעה היורד? אולי. אבל להצבעה של מועד ב׳ 2019 זה כבר לא רלוונטי. היום, מי שמאמין ששום דבר לא ישתנה יגרום לכך ששום דבר לא ישתנה. כדי שמשהו ישתנה בעתיד צריך ללכת נגד האינסטינקט הצודק, ולצאת להצביע.