ליקום יש דרך מוזרה לשלוח אליי קריצות, ולא תמיד יש לי דרך להחזיר לו. אני לא אדם שעובד לפי לוח השנה העברי, ולכן זה היה משונה בעיניי שלפני כמה שבועות מישהו כתב לי שהגיע חודש אלול, ולכן אני מחויב לסלוח לו. חודש לפני זה (כנראה באב) הוא ניסה להונות אותי באותות ובמופתים, במיילים פיקטיביים ובדרכי עורמה כאלו ואחרות, אך בבוא אלול אלינו הייתי מצווה, לשיטתו, לסלוח ולשכוח הכל. לא ניסיתי, לא הצלחתי ולא סלחתי.

משהו במכניקה שלי לא מצליח לתזמן רגשות לפי לוח השנה. אני לא באמת עצוב אוטומטית ביום הזיכרון, וגם אין בי עליצות מובנית בערב של ה' באייר, אבל אני כן נכנס לבולמוס של תירוצים מדוע אינני יכול להגיע לכל מיני אירועי חג משפחתיים לפני כל כינוס עתיר משתתפים. 
 

אני מודה שלא הייתה לי הרגשה של משהו חדש שמתחיל בראש השנה. כלום. לא תקוות, לא רצונות, לא איחולים לאף אחד. הציפייה שנתזמן רגשות לפי תאריכים בלוח השנה תמיד נראתה לי מלאכותית. יתרה מזאת, אף מחקר לא הוכיח קשר ישיר בין איחולים לתוצאות. אני לא מאמין שהשנה שחלפה הייתה טובה יותר למי שקיבל איחולים רבים ומוצלחים יותר בפתח השנה שעברה. ולכן כל ה"שנה טובה" שאנשים אומרים זה לזה מיותר בעיניי. וכשמישהו בכל זאת מברך, אני מניד ראש, וגם את זה אני עושה במינימום מאמץ אפשרי. 


אני חילוני ורציונלי להחריד, לצערי, אבל פריך רוחנית. כלומר יש סיכוי שאילו הייתי נקלע לאירוע שבו מחזירים בתשובה, הייתי הראשון שמתחזק. אפילו אם זה היה אירוע בסגנון רב שעומד על במה ומספר שהוא הצליח להחזיר לאדם נכה את היכולת ללכת, ואז מישהו מהשורה השלישית היה מתרומם ואומר אני האדם, תראו איך אני הולך.
 

במצבי גם טריק מספר 3 מהספר יכול לעבוד עליי בקלות. רק שמישהו יעשה מאמץ ויקרב אותי. יכניס אותי בעולה של תורה. יזכה אותי בברכה שתעבוד. תגאלו אותי מהחילוניות החלולה, ואני שלכם לנצח. צמתי ביום כיפור אולי פעמיים בחיים וגם אז נשנשתי באמצע איזה חטיף כשאף אחד לא ראה. אין לי מושג למה אני עושה את זה, ועל מי אני עובד. 
 

אני כן מאמין בדברים שחילונים מאמינים בהם. למשל בחופש, בשוויון ובכל מיני ערכים שכתובים בספרים הלא מתורגמים של יובל נח הררי. אולי בגרסה הרוסית הם מתחלפים בערכים אחרים כמו אמונה במנהיג אחד חזק ובמגוון נקניקים גדול ככל האפשר. 

אני מאמין גם שהכל מקרי בחיים. בחור בן 20, חייל, שבוודאי הוריו התפללו רק שיחזור הביתה בשלום מהצבא, השתעשע במזרקה של מגדלי זיו והתחשמל למוות. הסכנה שקטלה את חייו לא הייתה מרובים ומרגמות אלא מבריכת נוי. אין בזה שום היגיון. שום ברכה לשנה טובה שקיבל בעברו לא עזרה לו. ישראלי שגר במנהטן ויצא לחופשה עם משפחתו במקסיקו, טבע למוות לאחר שניסה להציל את בנו שנשמט מידי אמו. כל האושר של המגורים בניו יורק וחופשות בלוס קאבוס שבמקסיקו התחלפו בצער אינסופי. 
 

האדם מחפש חוקיות שלא באמת קיימת. יש לי חבר שלוקה ב־OCD, סוג של הפרעה טורדנית כפייתית. הוא בנה לעצמו מערכת חוקים שלפיה הוא חייב לערבב את הקפה פעמיים ימינה ופעם אחת שמאלה, להיכנס לחדר ברגל ימין, לכתוב מסמך עם מספר מילים עגול ובקניות בסופר כל שקית חייבת להכיל מספר מוצרים זהה. וזה אדם שבז לאמונה באלוהים. כלומר, להאמין שהעולם ייחרב אם בוקר אחד תערבב את הקפה ארבעה סיבובים לצד אחד או תסדר את המוצרים בשקיות באופן לא סימטרי - זה הגיוני, אבל להאמין שצום בכיפור הוא דרך לבקש סליחה, זה בלתי סביר. 
 

בעיניי הכל אותו דבר. אנשים מסגלים לעצמם מערכות של סדר, ומשוכנעים שאם משהו בחוקיות הזאת ישתבש, השמיים ייפלו עליהם. כאילו שבאמת בחיים דבר מוביל לדבר. שמי שמעשן ימות ומי שעושה כושר וטורף גוג'י ברי יישאר פה עוד עשרות שנים. ושיש כמה תאריכים בלוח השנה שצריכים לאחד את כולנו סביב רגשות משותפים מדומיינים כמו עצב, שמחה, צער, אחדות ופטריוטיות. ואם כולנו נעשה את כל הטקסים המקובלים בתאריכים הנקובים, תהיה לנו שנה טובה ויהיה צום קל וגמר חתימה טובה, וה' ימחל לנו ויקבל את בקשתנו. אמן.