כאשר דווח על קשיש בן 65 שנפצע מפגיעת רכב תפסתי סוף־סוף שאני קשיש. אפילו יותר קשיש מהקשיש שנפגע בתאונה. אני פנסיונר כבר מספר שנים מניהול מחלקה בשירות המדינה. זוכה לקצבת ביטוח הלאומי ולגמלה ממשרד הבריאות. אני מבקר בקביעות בקופת חולים ונוטל תרופות, אבל אני צלול, מתפקד ויכול עדיין להועיל לחברה לפחות כמו רופא שסיים את לימודיו לפני שנה או שנתיים. אם כן, למה שלא אמשיך לעבוד ולשלם לביטוח הלאומי במקום לקחת ממנו כסף מדי חודש, אף על פי שמדובר בסכום זעום שבקושי ניתן לחיות ממנו בכבוד?

הדבר בלט לעיניי בסיורי האחרון ביפן. ארץ מסודרת, מדויקת, מאורגנת עד אימה. בכל פינה נראים קשישים, שלא לומר ישישים, בגיל הרביעי, שעוסקים בשלל תפקידים כמו מכווני תנועה, משגיחי חניות, אנשי מודיעין בבניינים גדולים או בקניונים, מפעילי מעליות, נהגים וסדרנים. אנשים בכל מקצוע, החל ממנקי רחובות ועד מנהלי בנקים, מתגאים במלאכתם. הם עושים את הטוב ביותר שהם יכולים, לעולם לא יעשו חצי עבודה, לעולם לא יעגלו פינות. המושג "יהיה בסדר" לא מוכר להם. ביפן, כך נאמר לי, לא חייבים לצאת לפנסיה. אפשר להחליף תפקיד או לפעמים להמשיך באותו תפקיד.

אדם מתפקד, שיש לו לקראת מה לקום בבוקר, שיש לו מחויבות, שתורם לחברה, שנמצא באינטראקציה עם אנשים, מדבר איתם, עוזר להם - מרגיש חשוב יותר, ורמת בריאותו הגופנית והנפשית בהכרח גבוהה יותר. גם הערכתו העצמית גבוהה יותר. כל אלה תורמים לאריכות ימים.
ביפן אין זה חוסר נימוס לשאול אדם מבוגר לגילו. להפך, גיל הוא כבוד, ניסיון, אנשים גאים בגילם. אמר פעם מישהו חכם שחוזקה של שרשרת הוא כחוזקה של החוליה החלשה שלה. ביפן שומרים על חוזקה של החוליה החלשה. באחד המקדשים בקיוטו ערכו עבורנו טקס תה מקוצר. המארחת הייתה קשישה בת 85. מיד לאחר הטקס היא המשיכה בעבודתה ואף הציעה לנו לרכוש סוגי תה שונים ועוגיות מקומיות. נדהמנו מהקלילות של אותה אישה, מהדרך שבה התיישבה על הרצפה לצורך הכנת התה, ועוד יותר מהאופן שבו התרוממה בתום הטקס.
מספר הקשישים ההולך וגדל בישראל, בשל העלייה בתוחלת החיים, יגרום לכך שבעוד מספר שנים לא יהיה כסף לשלם קצבאות. בואו נלמד מהיפנים: נאפשר לאנשים הרוצים בכך להמשיך לעבוד גם לאחר גיל הפרישה. נדחה את תחילת תשלום הקצבאות, נמשיך להכניס כסף לקופת המדינה מההכנסות שלהם, נרוויח מניסיון החיים והוותק שלהם והם יזכו לבריאות, גופנית ונפשית.