כל הערב התגאיתי בעצמי, לא בפרהסיה, אלא חרישית, בדיאלוג שקט עם הקולות שבראשי. בזמן שחבריי אכלו, שתו לשוכרה ואפשרו לברמן להזמין אותם לעוד דרינק או שניים תמורת העלאת תמונות של הבר החדש לרשתות החברתיות, אני התמקדתי במוזיקה, בשיח ובעיצוב הקודר מסביבי. לא העזתי ללגום שלוק מאלכוהול, לא בירה, לא יין ולא קמפרי, שגם כך אף פעם לא השפיע עליי כל כך. אני נוהגת פחות מחצי שנה, וזו הפעם הראשונה שבה אני נוסעת במכוניתי לבילוי. לא כי אני מזוכיסטית, סגפנית, או כזו שהכהל לא ערב לחיכה, אלא כי הרציתי בחיפה כמה שעות קודם לכן, והיה מיותר להשיב את האוטו הביתה, לקחת מונית וחוזר חלילה.

החלטתי שהפעם איהנה גם בלי לשתות. אם פעם השתייה הייתה בשבילי מעוז האומץ, המיניות והצחוק, אפילו כלי לפלרטוט ומבטי זימה כאלו ואחרים, הרי שעכשיו, מאז הטבעת על אצבעי, אין לי צורך ממשי בה. ובאמת הצלחתי, נהניתי באותו הערב. אומנם אני זוכרת חלקים נרחבים יותר ממנו, וכל בדיחה שחורה או ריקוד מוגזם שרקדו חברותיי גרמו לי להסמיק במבוכה, בעוד אחרי שתיית אלכוהול אני זו שהייתה מובילה את אותם הריקודים ומכריחה את הביישנים לקום. כשהגיע החשבון המופקע, התעקשתי לשלם עם כולם שווה בשווה - זה שלא שתיתי לא אומר שעליי להפקיר אותם לבד בשדות הנטל. הלכתי מאושרת אל מכוניתי, אף התקשרתי אל בן זוגי והתגאיתי בפניו שלא שתיתי אפילו לגימה!

השעה הייתה קרובה לחצות והוא כבר ישן, סביר שלא ידע מי אני בכלל. בכניסה לחניון של שוק בצלאל הבטתי על מכוניתי החדשה וחייכתי אליה, היא נצצה מניקיון ומפוליש, חשבתי לעצמי שאפילו על מרצפות ביתי אני לא שומרת ככה. אולי כי שלוש שנים לקח לי להוציא את הרישיון המיוחל וזו איזו גושפנקה לניצחון.

***

בעוד גם הקולות בראשי מריעים לי ואני אומרת להם “תודה רבה, באמת שאין צורך", פספסתי מדרגה. אחת הרעות החולות של האנשים הכותבים היא שברוב הפעמים בינם לבין המציאות כמעט לא מתקיים כל קשר. את הנפילה אינני זוכרת. ידיד שלי, שבדיוק נכנס למכוניתו, סיפר שכשרץ אליי הייתי מחוסרת הכרה. כדי שתדמיינו את הסצינה - לבשתי חולצה מנומרת שלא הייתה מביישת את פג באנדי, טייטס צמודים מדי ונעליים בעלות עקבי זכוכית, שאין לי מושג איך כל 93 הקילו שלי לא גרמו לי למצוא בהן נפט בכל צעד וצעד. פקחתי את עיניי בין ידיו של ידידי: “מרסל, דברי אליי!", הוא הפציר בי. “אייי", צעקתי. הכאב פילח את עצמותיי. מאפי נזל דם, ידי האחת לא נפגעה, והשנייה נשרטה כולה מאיזה בורג שנח לו על הרצפה. אבל בעיקר ומעל הכל, לא יכולתי להזיז את רגלי הימנית. “הרגל שלי, היא כואבת", אמרתי והרגשתי איך אני מתעלפת שוב. “חכי, אני מזמין אמבולנס", אמר הידיד אבל לא אפשרתי לו זאת. המכונית חיכתה לי שם, בוהה בי, וידעתי שאת הטיפול הטוב ביותר אקבל בבית, אצל אישי. “את בטוחה?", שאל הידיד. “כן, כן", אמרתי, נשענתי עליו (לכתפו שלום), ואת המטרים הספורים עד למכונית אני זוכרת טוב ועדיין מתקפלת מכאב כשנזכרת. כשהתיישבתי, אסף הידיד את החפצים שלי מן הרצפה, הסלולרי התרסק לגמרי ושבק חיים וחצי מהאיפור שלי נשבר. מזלי שנפצעתי ברגל שמאל, כך ימין עוד הייתה כשירה לנהיגה.

את כל הדרך מתל אביב ועד לביתנו בבת ים העברתי בבכי. בדרך כלל אני לא מפונקת, אבל הכאב היה יותר חזק משאוכל לתאר. חשבתי לעצמי שהעולם הזה אבסורדי, דווקא ביום שבו לא שתיתי כלום, נפלתי ונחבלתי כך. עוד חשבתי שאולי זה סימן שאישה נשואה לא צריכה לצאת ולבלות לבד, בדיוק כמו שאמר הרב בטקס הפרשת החלה שערכה מכרה שלי לפני כמה שבועות. אחר כך נזכרתי שהתורה גם לא מרשה להטריד מינית ואת זה הוא מרבה לעשות. זה הקל במקצת.

כשהחניתי את המכונית, ניסיתי לטלפן לבן זוגי, אבל הסלולרי לא שיתף עמי פעולה, נאלצתי לגרור עצמי, בישיבה, עד לקומה הראשונה של ביתנו. לאחר דפיקות רמות ורבות על הדלת הוא פתח והביט בי. לא הייתי צריכה להגיד הרבה, ובכל זאת, מלמלתי “סליחה, זה קרה בטעות". לעזאזל! סליחה על מה? במה חטאתי? אז מעדתי! ולמה לא הצלחתי להגיד לאותו הידיד שאני צריכה בית חולים? למה לא יכולתי לשבת עוד רגע על רצפת החניון ולמרר בבכי, להראות חולשה? למה האופי שלי לא יודע לבקש? ואלוהים, כמה שזה בעוכריי.

במיון האורתופדי בבית החולים וולפסון כבר העפתי את הפאסון ממני. בכל פעם שנגע האורתופד החייכן ברגלי צעקתי, הבצקות הגדולות לא נתנו לי רגע של שקט. “אל תכתבי עליי סיפור רע, בסדר? אני עושה את זה בשבילך", הוא אמר. צחקתי. “אתה קורא אותי?", שאלתי והנרקיסיזם הפיג את הכאב לרגע, “כן, תכתבי גם עליי איזה טור נחמד?". “אם תעשה שלא יכאב לי", נשבעתי. והנה, כתבתי עליך, האורתופד לירן חזן מוולפסון.

בהמתנה לרנטגן עמדה אמא אחת ומיררה בבכי. “אל תסתכלי", אמר בן זוגי, “יכאב לך יותר". זה הרי דבילי להגיד לאדם שיצר הסקרנות מנהל אותו “אל תסתכל", אז הסתכלתי. האמא עמדה סמוך לשתי מיטות והמתינה לרנטגן. על כל אחת מהמיטות שכבה ילדה אחרת, תאומות זהות ושתיהן חבולות. האחת עם פנסים בשתי עיניה, והשנייה הייתה עם רגל חבושה ושריטות בכל הגוף. “את רוצה מים?", שאלתי את האמא. “כן", הפתיעה אותי וענתה. בן זוגי קם אליה ונתן לה את הבקבוק שהיה לנו. מתברר ששתי בנותיה בנות ה־7 שבו מחוג היצירה שבו הן לומדות, אחזו ידיים וחיכו לאור הירוק במעבר החצייה. נהג שפנה ימינה לא הבחין בהן ולא שש להאט לפני מעבר החצייה. כך העיף אותן שלושה מטרים קדימה, והן נחתו על הכביש חבולות והלומות. כשהגיעה האמא, עוד לפני האמבולנס, סיפרה שבין שלל האנשים, כולל הנהג עצמו, שנאספו סביבן, ראתה את שתי בנותיה, אלו שהביאה אותן לעולם לאחר יותר מחמש שנים של טיפולי פוריות, והן פצועות, מדממות ובכל זאת, מצאו שוב זו את ידה של זו ואחזו חזק עד באה אמן.

“אני ואחותי גיבורות", התיישבה אחת מהן והביטה בי. היא הייתה שמנמנה, מתולתלת, ועיניה, על אף פנסיהן, טובות ותמימות. “והנהג?", שאלתי את האם, “הוא נאסר, אבל גונן עליהן כל הזמן הזה, אני אפילו מרחמת עליו". ראו את טוב האדם, גם כשיכול להחריב עולם בכעסו על שפצעו לו את הדבר היקר ביותר, מוצא את הדרך לחמלה.

***

שבוע שלם שכבתי במיטתי כשרגלי מורמת מעלה, השבר הפנימי שהיה לי לא ניתן לחבישה ורק מנוחה ורביצה יאחו אותו. בן זוגי קילח אותי, בישל אוכל, ניקה את הבית ומרח לי וולטרן בכל כמה שעות. זו הייתה אחת מהפעמים היחידות בחיי שנזקקתי לעזרה סיעודית והעזתי גם לבקש. פעם ראיינו את אלכסנדרה, בתו של אלכסנדר פן. היא סיפרה שימים שלמים אביה היה שוכב בחדרו ובוהה בתקרה. כששאלה אותו “אבא, למה אתה כל כך עייף?", ענה לה שהוא לא עייף וכך נרקמים לו השירים. ניסיתי זאת, בהיתי ארוכות בתקרה, אבל שום דבר לא בא אל דמיוני. אז באחד הימים, כשכמעט נשברתי מהסדרות הצפויות מראש ומהשעמום הגדול, דידיתי אל ארון היינות, הוצאתי יין אדום אחד ומזגתי לי כוס. איך אבי אומר בהבדלה, “כוס ישועות אשא". את כוס הישועות הזו שתיתי כגומל, על כך שלא קרה גרוע יותר לשתי התאומות היפות ועל זה שסוף־סוף, אחרי שנים רבות, למדתי לבקש.