1. הכלים שהקנה המחוקק לגורמי האכיפה, כדי שיוכלו לעשות את מלאכתם, הם רבי עוצמה. כשמשתמשים בהם בנאמנות ובחרדת קודש הם מסייעים להביא לתיקון החברה. כשמשתוללים באמצעותם בלא רסן ומתוך שיכרון כוח, יש בהם כדי לאפשר לגורמי האכיפה להתעמר בכל אחד ואחת מאיתנו. הכל במסגרת החוק, הכל בלי שנוכל לבוא בטענות.
 
שוטר יכול לבקש ממני תעודות ולהציק לי 20 דקות רק משום שבאתי לו לא טוב בעין, ואני לא אוכל לטעון שזה מנוגד לחוק. צוות חקירה יכול לבקש מבית המשפט להאזין לי, ולמכור לשם כך לוקשים לבית המשפט, והסיכוי שהשופט יתווכח ויקשה קושיות, כך לפי הסטטיסטיקה, שואף לאפס. קירות בתי המעצר בישראל ראו ברבות השנים אזרחים שבילו לילות מיותרים בתא מפחיד, אף ששום דבר בחומר הראיות לא הצדיק את זה, והלכו הביתה עם סיוטים קשים, בלי כתב אישום ובלי שמישהו בצוות החקירה נדרש להסביר משהו. 
 
למערכת אכיפת החוק יש כאמור כוח עצום, והכוח הזה נמצא קודם כל בנקודה שבה היא יכולה להחליט איפה להפעיל אותו ואיפה לא. משטרת ישראל יכולה לפתוח בכל רגע נתון הרבה מאוד תיקים שבדרך כלל היא מעדיפה לוותר עליהם. אם אנהג במהירות של 91 קמ"ש בדרך שבה מותר לנסוע רק 90 קמ"ש, לא יהיה לי מה לומר להגנתי כשאחטוף דוח, שהרי אין ויכוח על כך שעברתי עבירה. ובכל זאת משטרת ישראל נמנעת בדרך כלל מפתיחת תיקים כאלה, משום שמישהו שם למעלה מבין שהקמ"ש היחיד הזה לא באמת משמעותי, ולא באמת הופך את הנסיעה שלי למסוכנת יותר. קוראים לזה שיקול דעת. 
 

אם אחצה את הכביש בהיותי הולך רגל באור אדום בשלוש בלילה במושב הקטן שלי, כשמסביב שקט מוחלט וכולם ישנים, ושוטר יקפוץ מאחורי השיח וידביק לי דוח, לא יהיה לי מה לומר להגנתי. אני עבריין. ועדיין, כשזה יקרה, כולנו נחשוב שהמשטרה נפלה על הראש. גם אם מדובר בדוגמאות קיצוניות מעט, לקבוצה זו אפשר להכניס בקלות את ההחלטה לפתוח בחקירה אגרסיבית נגד יועציו של בנימין נתניהו בחשד להטרדת עד המדינה שלמה פילבר. 
 
אז כן, ברמה הדווקאית הפעולה שנעשתה מול ביתו של פילבר עשויה בהחלט להיחשב הטרדה, ממש כפי שחצייה באור אדום על מעבר החציה במושב שלי באמצע הלילה תיחשב עבירה. אבל ההחלטה לפתוח בחקירה פלילית נגד כל יועציו הקרובים של ראש הממשלה - באגרסיביות שבה בוצעה; באנרגיות המטורפות שמושקעות בה; שנערכת חודשיים אחרי האירוע עצמו, אירוע יחיד שנמשך רגע אחד בלבד ושאיש לא שם לב אליו בזמן אמת; וכשכל זה מתרחש בימים שבהם מוטחת ביקורת קשה בפרקליטות על אופן קבלת ההחלטות שלה בתיקי נתניהו - הופכת את האירוע לתצוגת תכלית של כל מה שרע במערכת זו. 
 
פרקליט המדינה, שי ניצן, הוביל את המהלך הזה כפי שהוביל מסיבה אחת בלבד: כי הוא יכול. האם היה ראוי לשלוח רכב לרחוב של עד המדינה? חד־משמעית: לא. אבל מערכת אכיפת חוק שקולה ומרוסנת - כל מה שמערכת אכיפת החוק שלנו מוכיחה שוב ושוב שהיא לא - הייתה מבינה שכל עוד מדובר באפיזודה של רגע, שאיש לא ראה ושאין לה המשך, נכון יותר לעזוב אותה, או לפטור אותה באזהרה קלה. בייחוד כאשר תלונות מעט יותר משמעותיות נגד פרקליטים ונגד שופטים לא הופכות  לחקירות.  
בואו נדבר על עניין ההטרדה, אותה פעולה שהפרקליטות והמשטרה, בניסיון להצדיק את צעדיהן, כינו השבוע "חמורה". השמעת הקריאות הללו מול הבית של פילבר, הסבירו לנו, גם אם ארכו דקה או שתיים בלבד עלולות לגרום לו לחשוש מלהעיד. האמת, זה לא מופרך. אבל אני משוכנע שיש פעולות שנעשו נגד פילבר עצמו ונגד עדי מדינה אחרים שהיה בהן פוטנציאל גדול בהרבה להשפיע עליו ולגרום לו למחשבה שנייה. 
 
מה נגיד, לדוגמה, על טור דעה בעיתון נפוץ שיסביר שפילבר עשה טעות כשהחליט להיות עד מדינה? זו לא הטרדה? ומה עם מי שצייץ בטוויטר בפני הרשת כולה שעד המדינה ניר חפץ הוא שטינקר? היכנסו לרשת. יש מיליון כאלה. גם הם זומנו לחקירה? רגע, זוכרים מה אמר השר דודי אמסלם אחרי שפילבר חתם על הסכם עד מדינה? "עד מדינה הוא אולי העבריין הכי נחות, כי הוא עבריין וכי הוא מלשין על החברים שלו". "הפנטזיה שלי", הוסיף, "שהבת שלי לא תתחתן עם עד מדינה". אמסלם הוא איש קרוב לנתניהו. למה הוא לא זומן לחקירה על הדברים האלה? 
 
אם אתם שואלים אותי, אני מהמר שאמירות כאלה מטרידות יותר מהאוטו של הברסלבים. אני מכיר לא מעט אנשים שאם מישהו היה מזהיר אותם ברדיו שאיש לא יתחתן עם הבת שלהם, זה היה מפריע להם יותר מהפגנה בת דקותיים מול הבית שלהם. 
 
רגע, יש לסיפור הזה גם זה צד שני. כי אם עדי מדינה עלולים להיות מושפעים מלחץ סביבתי, האם ייתכן שפרקליטים, שאמורים להחליט אם להגיש או לא להגיש כתב אישום, חסינים מפני לחץ כזה? שהרי כלי התקשורת עמוסים עיתונאים ופרשנים ופוליטיקאים שמפעילים לחץ בלתי פוסק על אנשי הפרקליטות להחמיר עם ראש הממשלה. הם לועגים להם ופוגעים בהם בכל פעם שמשהו בחקירה מתעכב, ומוחאים להם כפיים ומעודדים אותם ומבטיחים להם תהילת עולם אם יעשו את מה שצריך ובקצב שצריך, לדעתם. לזה אין השפעה? זה מסוכן פחות לקיומו של הליך משפטי נקי? 
 
כי אם רק רוצים, יש גם לזה סעיפים בחוק הפלילי. יש העלבת עובד ציבור, יש סחיטה, אפשר למצוא משהו אם מחפשים. למקהלת העיתונאים ולתפקיד שהם ממלאים עוד נגיע בהמשך, אבל אם אנחנו בעניין של הקפדה על החוק, ככתבו וכלשונו, ואם אנחנו בעניין של ייקוב הדין את ההר, למה לעצור כאן? למה לא להתחיל לחקור גם הדלפות? אני, אגב מתנגד לזה, אבל כיוון ששמעתי השבוע כמה עיתונאים שמסבירים שהטרדת עד היא עבירה חמורה מאוד, ראיתי לנכון להזכיר להם שגם הדלפה היא עבירה כזאת. 
 
החוק קובע כי “עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו לאדם שלא היה מוסמך לקבלה... דינו - מאסר שלוש שנים". ובכן, בכל יום שבו תפתחו עיתון, אראה לכם ידיעה שהגיעה אל העיתונאי אגב עבירה גסה על החוק הזה. רוצים לחקור גם את זה או שהשבוע אנחנו מעודדים רק חקירת הטרדות של אנשי ראש הממשלה?

2. הוויכוח השבוע סביב דבריו של השר אמיר אוחנה לא נסב על השאלה אם הוא צודק או לא צודק בטענותיו. עיקר המתקפה נגדו נסבה על הנחת היסוד שלא ראוי שדברים כאלה יאמרו על ידי שר משפטים. אוחנה נהג בתבונה כשעשה שני דברים: הראשון, כשהוא חזר שוב ושוב על כך שרוב אנשי הפרקליטות עושים את מלאכתם נאמנה, והדגיש שהוא מתייחס רק למיעוט. השני, שהוא השתית את רוב נאומו על דבריהם של אחרים. כי איך שלא תהפכו את הטענות נגד אוחנה, אי אפשר לחמוק מעובדה מרכזית אחת: מי שטענו במהלך השנים שהפרקליטות היא גוף מסוכן ואלים ועברייני לא היו נציגי ההמון הנבער שאפשר לפטור אותו בהינף יד לעגני, אלא כל סגל א' שלנו. 
 
אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, נחשד במסגרת חקירת "פרשת הרפז"  בביצוע שורת עבירות. אין צורך להזכיר כאן את החשדות, כולם התפוגגו בלא כלום. אבל במסמך שהגיש אז לבית המשפט פירש מי שעומד כיום בראש התביעה הכללית את כל מה שהוא חושב על המשטרה ועל הפרקליטות, ובהשוואה אליו נראים דברי אוחנה אנמיים עד מאוד. אגב, זה לא היה לפני דור או שניים אלא לפני ארבע וחצי שנים. 
 
את ההחלטה בעניינו, זו שקיבל היועץ המשפטי לממשלה שקדם לו, כינה מנדלבליט "בלתי חוקית". את החקירה שהתנהלה נגדו הוא הגדיר "חקירה אומללה". את גורמי האכיפה הוא האשים "בהדלפות ופרסומים מגמתיים שפגעו בשמו הטוב". הוא, שעכשיו מנסה לשכנע אותנו בסיוע מקהלת עיתונאים שמשרד המשפטים אינו מדליף אף פעם דבר, טען אז ש"מתחילת הפרשה הדליפו גורמי החקירה הדלפות פסולות ואסורות של חומרי החקירה, ובכלל זה חשיפת תוכן השיחות המוקלטות". 
 
מנדלבליט הישן, זה בגרסת 2015, ידע גם להסביר למה הדליפו גורמי החקירה, אלה שהיום הוא מנסה לשכנע אותנו שהם ישרים כמו סרגל. “נוכח האינטנסיביות והמגמתיות של ההדלפות... לא היה מנוס מן המסקנה הקשה, לפיה מדובר בהתנהלות מכוונת שנועדה לפגוע בעותר ולהפעיל לחץ פסול על מקבלי ההחלטות". וזה לא הכל. היועץ דהיום טען אז שבפרקליטות ובמשטרה ידעו מראש שמהחקירה שלו לא ייצא דבר, ולמרות זאת הם בחרו לפתוח לו תיק, רק כדי לפגוע ב"עתידו המקצועי".
 
פרקליטיו של מנדלבליט האשימו את גורמי אכיפת החוק, אלה שהיום הוא עצמו עומד בראשם, בביצוע שורה ארוכה של עבירות פליליות. מנדלבליט עצמו דרש להורות על פתיחת חקירה פלילית לאיתור המדליפים. כאמור, אינני חסיד של חקירות כאלה, לא אז ולא היום. אבל הפער צועק. צורח. מחריש אוזניים. הרי לא ייתכן שכל מה שנראה היה למנדלבליט ברור כשמש עד אתמול נראה לו כמו הסתה נגד הפרקליטות היום. קחו את זה, תראו איך אין בכל תזמורת דוברי הפרקליטות בתקשורת כמעט אף אחד שהעניין הזה מעסיק אותו, ותבינו עם איזה עיתונות רדודה נשארנו כאן.

ראובן ריבלין. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
ראובן ריבלין. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
   
 
הלאה. ראובן ריבלין. נשיא המדינה. הוא ולא אחר כתב בזמנו על "הסימביוזה המסוכנת בין גורמים באגף החקירות, בפרקליטות ובתקשורת"; על הפרקליטות שמבצעת "סחיטה"; ועל תיקים שאנשיה שולפים לפי הצורך הפוליטי, "למשל כדי לסלק שר משפטים שלא מצא חן בעיני 'המערכת', או כדי לטרפד, מלכתחילה, מינוי של מי שנתפס כאיום על ההגמוניה של קבוצה מסוימת". אז נכון, את אוחנה קל לתקוף. אבל זה כבר הנשיא שלנו. זה האזרח מספר 1. לא ראוי לשאול אותו מה נשתנה? 
 
בדיוק כמו את שופט בית המשפט העליון, מני מזוז, שעם כניסתו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה - כשבראש הפרקליטות עמדה עדנה ארבל, מי שתכהן בהמשך בבית המשפט העליון - אמר: "מצאתי מדיניות של סימון מטרות וגיוס עמדות". זה משהו שאפשר לשכוח? להתעלם ממנו? לטעון שאלה המצאות של בנימין נתניהו ואמיר אוחנה? איזו סיבה יש לנו לתת אמון בפרקליטות כשהיועץ המשפטי לממשלה, נשיא המדינה ושופט בית המשפט העליון, כל אחד בתחנה אחרת בחייו, הזהירו אותנו מפני רוע מעלליהם?
 
ביום שלישי נזעק גם ח"כ יאיר לפיד להתנפל על השר אוחנה. "על הקיר במשרד המשפטים יש תמונה של אבא שלי", כתב, "אילו תמונות היו יכולות להתבייש, הוא היה מתבייש היום ביורשו. באלימות המילולית". רגע אחר כך מצא אבישי גרינצייג, הכתב המשפטי של "גלובס", סרטון שבו נראה טומי לפיד, אבא של יאיר, מסביר באולפן טלוויזיה ש"מי שפוגע במערכת המשפטית במדינת ישראל זו הפרקליטות", ומכנה את אנשי הפרקליטות "יחידת טרור", וממליץ "למנות ועדת חקירה שתבדוק מה קורה בפרקליטות". 
 
לפיד, שנדרש להתגונן, מיהר לטעון שזה מביש שמטיחים בו דברים שאמר אביו המת, ושוכח שהוא היה הראשון שגרר את אביו המנוח לוויכוח הפוליטי הזה. אבל מילא זה. ללפיד היה עוד טיעון. "כל עוד כיהן כשר המשפטים, אבא הקפיד לשמור על כבודה של המערכת ולא להתבטא נגדה. הסרטון והציטוטים שהופצו ביומיים האחרונים הם מהתקופה שבה לא היה שר". 
 
אני מנסה להבין, מה רוצה לפיד להגיד לנו? שאדם צריך להחזיק בתפיסה עקרונית מגובשת כל עוד הוא איננו פוליטיקאי, ואז ברגע שבחר בו הציבור לממש את האידיאולוגיה שלו, מצופה ממנו להזיז את עקרונותיו הצדה ולשתוק? באמת? הרי זה מה שעשו גם מנדלבליט וריבלין. כל עוד לא היו בתפקידם הבכיר היו להם אלף הערות על מה שמעוללת הפרקליטות, ואז, ברגע הכי חשוב בחייהם, כשהגיעו למלכות, אל המקום שבו לדברים שלהם יש משמעות, החליטו להיאלם דום. עם יד על הלב, איזה מין אנשי ציבור עדיפים? אלה שמשנים את עמדותיהם עם הקידום בסולם הדרגות או אלה שממשיכים להתעקש לשנות, כמו אמיר אוחנה?

3. אין לנו בעיה עם ביקורת או עם מי שחושבים אחרת, הסבירו השבוע בפרקליטות, הבעיה היא בסגנון. ובכן, קשקוש. בפרקליטות לא ידעו מעולם לקבל מילת ביקורת, וכל שר שהגיע ושהיה חשוד כמי שבא לשנות, נשפך עליו קיתון של צוננין עוד בטרם דרך ברחוב סלאח א־דין. "הם אולי הצליחו לעצור את הבופלו, אבל במקומו הכניסו לתוך הזירה שור זועם, רווי יצרי נקמה במערכת המשפטית, שהעמידה אותו לדין, ומנעה ממנו להיות שר", צוטט בעיתונות "גורם משפטי בכיר", כשאך עלתה האפשרות שיעקב נאמן ז"ל עשוי להיכנס לתפקיד שר המשפטים במקום פרופ' דניאל פרידמן. "אם פרידמן הוא סדין אדום - אז נאמן הוא סדין בורדו", צוטט אותו גורם בכיר. 
 
וזה לפני שהזכרנו את עדותו של שמעון שבס, שבמו אוזניו שמע את היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן יאיר, מצהיר בהתייחס ליעקב נאמן, רגע לפני שהוגש נגד האחרון כתב האישום בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה: "אני הולך לתקוע את הפאשיסט". 
 
ומה היה כשנכנס פרידמן, זוכרים? את קבלת הפנים הנרגשת לפרידמן הוביל אז  השופט המנוח מישאל חשין, שאיים עליו באופן בלתי מרומז: "מי שירים יד על בית המשפט העליון, אגדע את ידו". את הציטוטים נגד איילת שקד על אודות הסכנה שהיא מהווה לדמוקרטיה נדמה שאפשר לחסוך, שהרי הם עדיין טריים בזיכרוננו.
 
אבל כדאי להזכיר בכל זאת מה קרה כאן לפני חצי שנה, אחרי הבחירות הקודמות, כששמות שונים החלו להיזרק לאוויר כמועמדים למשרה החשובה, ואחד מדוברי הפרקליטות בתקשורת נשלח להזהיר בשם "גורמים בכירים במערכת המשפט", ש"מינוי סמוטריץ׳ או לוין לשר המשפטים - הכרזת מלחמה על בית המשפט העליון״. 
 
בקיצור, שום דבר לא חדש. חבורה של פקידים שלא עמדו מעולם לבחירה דואגת כבר שנים להראות לנבחרי הציבור, אלה שהעם שלח אותם לקדם את תפיסת עולמו, את מי הם מוכנים לקבל בטובם ואת מי לא.
 
4. ומילה אחרונה על המקצוע שלנו. אם עיתונות חופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, הרי שבישראל, ודווקא בתחום המשפטי, אחד החשובים ביותר, אנחנו במצב קשה, בואכה אנוש. למעט אחדים שאינם שוחים עם הזרם, תחום הסיקור המשפטי, שבו שולחים את ידם גם פרשנים רבים שאין זה עיסוקם השוטף, הוא תחום מופקר. 
 
הרוב המוחלט של כתבי המשפט משמשים כדובריה הנרצעים של המערכת. אין להם עניין לבקר אותה, אין להם רצון לחטט בפגמיה וכל עניינם  מתמצה בהרעפת מחמאות על מושאי הסיקור שלהם, ובהשמדה שיטתית של כל מי שמהין למתוח עליהם ביקורת. זוכרים כמה לעגו כאן עיתונאים למבקר המדינה החדש, מתניהו אנגלמן, כשהודיע שהוא מתכוון, לצד הביקורת, גם לציין לטובה מבוקרים שיימצאו ראויים לכך? ובכן, כתבי משפט יקרים, במה אתם טובים יותר? אנגלמן לפחות התחייב לעסוק גם בביקורת. 
 
ואתם? אתם הרי ויתרתם על החלק הזה מיוזמתכם. בהתנדבות. ברצון. בנפש חפצה.