הפרקליטות כמו גם היועץ המשפטי לממשלה וכל גוף ציבורי אחר בישראל אינם חסינים מביקורת. אולם דבריו של שר המשפטים אמיר אוחנה על הפרקליטות לא נכללו בהגדרה "דברי ביקורת" אלא היו "דברי הסתה", שמעמידים בסכנה חלק מהפרקליטים המכהנים בפרקליטות המדינה, ובעיקר את פרקליטת מחוז תל אביב למיסוי וכלכלה, ליאת בן ארי, ואת פרקליט המדינה שי ניצן. כמה לא מפתיע שהם גם התובעים בתיקי ראש הממשלה בנימין נתניהו. השר אוחנה סימן מטרה ברורה על גבם ושלח אותם להמון המוסת. 

הפרקליטים ברובם הם אנשים ראויים וערכיים, רודפי צדק ואמת. גם אם הם טועים לפעמים, הדבר לא נעשה ממניעים פוליטיים ולא מתוך זדון, חשבונות אישיים ושנאת פוליטיקאים. כבר כיהנו במשרד המשפטים שרי משפטים לעומתיים שלא התחבבו על הפרקליטות או על בתי המשפט. חיים רמון, פרופ' דניאל פרידמן, פרופ' יעקב נאמן ואיילת שקד, למשל, לא פינקו את עובדי משרד המשפטים. לשונם הייתה חובטת ומרגיזה לעתים, אך הם נהגו בכבוד ובהגינות במערכת. לא באמת ביקשו להרוס אותה אלא לבקר אותה על פי השקפתם. 

כל עוד הם היו שרי משפטים, הארבעה לא תקפו אישית את פרקליטת המחוז, את פרקליט המדינה, את היועץ המשפטי או כל עובד אחר של משרד המשפטים. הם העבירו ביקורת על המערכת ולא על האנשים. אוחנה סטה מדרך הישר והסית נגד פרקליטים ספציפיים, שבמקרה מעורבים בתיקים הפליליים של אדונו. הוא גיבור על חלשים. יודע שאיש מבין הפרקליטים שנגדם הסית אינו יכול להשיב לו כגמולו.  

שרי המשפטים שעיצבו את המשרד, בהם חיים כהן, יעקב שמשון שפירא, דב יוסף, חיים צדוק ושמואל תמיר, היו מתהפכים בקברם אילו היו ערים לכך שלנעליהם המוסריות והערכיות הגדולות נכנס אדם שנמשך משולי הרשימה לכנסת והושתל באחד המקומות הרגישים ביותר בממשל הישראלי. בלי שום כישורים, בלי שום ניסיון ובלי ידע על מהות התפקיד.  בצמרת רשימתו של נתניהו יש לא מעט אנשים מוכשרים שראויים לתפקיד, ועם כל הכעס של נתניהו על המערכת המשפטית, הוא יכול היה לבחור אדם מתאים יותר. זכויותיו היחידות של אוחנה הן היותו חבר בקהילת הלהט"ב ולשונו המתגלגלת בחנופה אינסופית. אך אלה אינן התכונות הנדרשות משר המשפטים. 

עד כדי כך אוחנה מבקש לרצות את אדוניו, שהוא מוכן לעבור על החוק כאחרון העבריינים. ביום רביעי הוא ניצל את חסינותו והפר צו איסור פרסום שהוצא על ידי בית המשפט וחשף פרטים חסויים מחקירת ניר חפץ. לתומו ולחוסר בקיאותו הוא סבר שבמת הכנסת מקנה לו חסינות מהותית, גם אם הוא עובר על החוק. אני אינני בטוח בכך. נכון שעד היום דברים אסורים שנאמרו מעל במת הכנסת, גם אם הייתה בהם עבירה על החוק, לא גררו כתב אישום, אך דברי הרכילות שהשמיע אוחנה לא בהכרח מספקים לו את הגנת החסינות המהותית. 

אין חסינות גם ליועמ"ש

באירוע נדיר החליט בג"ץ לאחרונה לבטל החלטה קודמת של היועמ"ש, שלא להעמיד לדין שוטר שירה למוות בתושב כפר כנא, לדבריו בשל הגנה עצמית. 

במהלך השנים בית המשפט העליון לא הרבה להתערב בשיקוליו של היועמ"ש, כל עוד הם נעשו בתום לב ובדרך מקצועית, גם אם ההחלטה לגופו של עניין לא מצאה חן בעיניו. 

פסק הדין המכונן והמנחה הוא בג"ץ 156/55 פרידה שור נ' היועץ המשפטי מ־1957. פרידה שור, אזרחית מן השורה, עתרה לבג"ץ נגד החלטת היועץ המשפטי לעכב הליכים בתיק שבו היה לה סכסוך עם עורכת הדין שנגדה החליט היועמ"ש לעכב את ההליכים. בית המשפט העליון בראשות השופט שמעון אגרנט ז"ל קבע כי הסמכות לשקול מהו האינטרס הציבורי או מהי "טובת הכלל" מסורה רק ליועץ המשפטי. כל עוד הוא פועל ביושר ובתום לב ומניעיו טהורים, אין בית המשפט יכול להתערב בהחלטותיו, אפילו אם אין הן מניחות את דעתם של השופטים.  

הלכה זו תואמת את השקפת העולם של מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה באותה עת, ולימים שופט של בית המשפט העליון, השופט חיים כהן. באחד הראיונות הוא אמר: "בית המשפט בכלל לא עומד מעל היועץ המשפטי לממשלה. אני עמדתי על כך... שננהג אחרת... מאחר שהיועץ המשפטי הוא עובד ציבור... יש לבית המשפט סמכות לצוות עליו צו שנתן לעיכוב הליכים ובית המשפט ישתמש בסמכות זו אם ייראה לו שמן הדין ומן הצדק לעשות כן". כהן לא התנגד עקרונית להתערבות בג"ץ בשיקוליו של היועץ המשפטי לפחות ככל שהיו אלה שיקולים זרים. 

מאז ועד היום הוגשו עתירות רבות נגד היועץ המשפטי על החלטות שונות, הקשורות לתחום הפלילי, אך בית המשפט נטה לא להתערב. אחת הפעמים שבהן התערב בג"ץ הייתה ב"פרשת הבנקאים", שטלטלה את המדינה בראשית שנות ה־80. בעקבותיה החליטה הממשלה להקים ועדת חקירה, ולאחר המלצותיה הודחו מכהונתם רוב מנהלי הבנקים. כשהחליט היועץ המשפטי יוסף חריש לא להגיש כתב אישום פלילי נגד מנהלי הבנקים בטענתה שהדחתם מספיקה ומשום "היעדר עניין לציבור", הוגשה עתירה לבג"ץ נגד החלטתו.

בג"ץ ביטל החלטה זו והורה לחריש להעמיד את הבנקאים לדין. למעשה הוא החזיר את העניין ליועץ המשפטי עם הנחיה ברורה. בסופו של דבר רוב הבנקאים עמדו למשפט פלילי. העונשים שנגזרו עליהם בסוף ההליך, ככל שנגזרו בכלל, היו דלים ועלובים ובדיעבד נראה כי היועץ המשפטי צדק בהחלטתו להימנע מהעמדתם לדין פלילי. זה היה בזבוז של זמן וכסף. 

יש להניח שאילו היועץ המשפטי לממשלה היה מנמק את החלטתו אחרת ולא ב"היעדר עניין לציבור", ספק אם בית המשפט העליון היה מתערב בשיקוליו. הנימוק שבו בחר חריש היה בלתי סביר בעליל, משום שפרשת מניות הבנקים העסיקה את הציבור. כמעט שלא היה מי שלא נפגע מהמשבר הזה, והנימוק האומלל שבחר בו חריש היה בעוכריו. 

מאז ההתערבות החריגה של בג"ץ בהחלטתו של היועמ"ש חריש, מרבית העתירות נגד היועמ"ש באשר לסמכויותיו בדין הפלילי נדחו מהטעם שבית המשפט לא מתערב בשיקוליו, אלא אם הם מעוותים ונעשו שלא כדין. 

עד שהשבוע בא בג"ץ, וברוב של שני שופטים נגד אחד (השופטים עופר גרוסקופף וג'ורג' קרא נגד השופט נעם סולברג) התערב בהחלטתו של היועמ"ש והורה לו להעמיד לדין את השוטר מאור יצחק. 

"נראה כי היועמ"ש לא שקל את האינטרס הציבורי הראשון במעלה בבירור אשמתו של השוטר שירה למוות באזרח", כתב השופט גרוסקופף. ואילו שופט המיעוט נעם סולברג, שהחזיק בדעת מיעוט, כתב: "חבריי צללו לעומקם של דברים, ניתחו את הראיות, קבעו ממצאי מהימנות והמירו את שיקול דעתו של היועמ"ש בשיקול דעתם. כזאת אין לעשות". 

השופט סולברג דבק בעקרונות הקיימים וקבע כי אין סיבה להתערב בשיקוליו של היועץ המשפטי, משום שהם נעשו בתום לב ובאופן מקצועי וטהור, וגם אם השופטים אינם אוהבים את ההחלטה, זו אינה סיבה מספיק טובה להתערב בכך. 

יכול להיות שבהחלטה זו מאותת בית המשפט העליון על התערבותו העתידית בקשר להחלטת היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט להגיש כתבי אישום או להימנע מלהגיש כתבי אישום בעבירות כאלה או אחרות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ואחרים.

tguvot@maariv.co.il