לפני הכל אני חייב לחלוק איתכם משהו אישי: אני סובל. סובל מאוד. אם כל אדם אחר היה חווה את מה שעובר עליי, הוא היה קורס. אז כן, יש לי כוחות נפש, אבל כמה בנאדם יכול? אני פשוט לא מסוגל עוד לשאת את סיפוריהם קורעי הלב של ידוענים שחולקים איתנו בכל מקום אפשרי כמה רע וקשה להם. אז לי קשה לראות כמה קשה להם. אני לא עומד בזה. 
 

בכל פעם שאני חושב על אדם מפורסם שבטח טוב לו בחיים, שיש לו הכל - אני נדהם לגלות שבדיוק להפך. ודווקא משום שחושבים שטוב לו - עוד יותר קשה לו. אם אלו הורים שהתנכרו, חברים שנידו, פחדים שהתפתחו, כדורים נגד חרדות שניטלו, גירושים ארוכים, בני זוג לא תומכים, דוחות תנועה מנופחים או שכנים ממורמרים. כל הבעיות שיש לאדם הרגיל - אצל הסלב הן פומפוזיות ודרמטיות יותר. 
 

אתה רואה אדם מצליח, מופיע, עם קהל אוהדים רב ומספר עוקבים בלתי נדלה באינסטגרם. על פניו אמור להיות לו טוב בחיים. אך ברגע שהוא מתראיין, הוא מספר לכל מי שמוכן לשמוע על המחיר שהוא משלם. תמיד יש מחיר. או לפחות כך הוא מציג את זה. הרי לא בכדי סלב בשיכול אותיות זה סבל. וכמה שהם סובלים. בא לבכות. 
 

ככה נפתחה כתבה על הראל סקעת ב"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר: “השעמום מ'הכוכב הבא', הקריירה הבינלאומית שלא קרתה, הטראומות מבית הספר למשחק, הרגע שבו החליט ללכת לטיפול והחרטה על ההופעה באירוויזיון". ירחם השם. ואני מזכיר שמדובר בהראל סקעת, גבר צעיר ומצליח, נשוי ואב לילד שגר באחד המגדלים היוקרתיים בארץ. עשרה קבין של שעמום וטראומות ירדו לעולם, תשעה נטל סקעת, ואחד כל העולם כולו.

אנשים מפורסמים, מצליחים ועשירים בוחרים לא לספר על עושרם והצלחתם. הם יודעים שהם חייבים להחצין קושי, חרדות ומסכנות, כי הם מפחדים שנגלה שהעסקה שנעשתה איתנו, בני התמותה, אינה הוגנת. הם זוכים בכסף, בתהילה, ביופי ובעושר, ואנחנו בחיי שגרה אפורים ורגילים ובמאבק יומיומי לכסות את המינוס. הם חייבים להתמסכן. 
 

ההכנסה החודשית הממוצעת בישראל עומדת על 11 אלף שקל, וגוגל מספר ש־80% מהישראלים נמצאים במינוס קבוע בחשבונות הבנק שלהם. לכן אם המפורסמים והעשירים יספרו את האמת - שהחיים שלהם הם קרנבל מטורף - נוריד אותם משלטון ה־VIP בכל אמצעי שיידרש. 
 

רוב הישראלים עובדים חודש שלם ומשתכרים בערך כמו שליהיא גרינר מרוויחה כשהיא מגיעה לרבע שעה להשקה של מיקסר. אם דניאל גרינברג, בת הזוג של אייל גולן, תספר בעיתון שלגמרי טוב לה, שהיא מרוצה מהחיים, שאין לה על מה להתלונן, שהיא מאושרת מבן זוגה, מבריאותה וממשפחתה - אנשים לא יוכלו להתחבר אליה. אנחנו, שמנהלים את חיינו בשגרה מדכאת, נתקשה לחוש אמפתיה למישהי שחייה תותים מקורמלים. ולכן גרינברג הצעירה, היפה והאינטליגנטית מקילה עלינו וסוחרת בתסביכים, בסבל קיומי, במהמורות החיים הקשות מנשוא. 
 

השימוש של מפורסמים בטרמינולוגיה שכוללת את המילים "טראומות", "סבל" ו"חרדות" הוא אותו שימוש שעושה תושבת שדרות שהסתתרה בביתה כשרקטת גראד נורתה לעברם בערב שבת. היא חוותה טראומה קשה ונמאס לה ממציאות החיים הבלתי אפשרית. אבל גם לגרינברג נמאס, והיא מספרת שהיא נפגעה מאוד כשראתה את השם שלה עולה בשידור, אחרי פרשת “הסרת עוקב", בתור מישהי שמסכסכת בין בן זוגה לחבריו. 
 

כלומר גראד הוא טראומה וזה קשה, וגם טוקבקים מעליבים הם טראומה וזה קשה. ובתקופתנו הפוסט־מודרנית אסור לזלזל בשום קושי. כי “עם רגשות לא מתווכחים". למה לא, בעצם? בהרצאה של יובל נח הררי “קיצור תולדות האנושות" הוא מבדיל בין העשירים של פעם, שנהגו להבליט את כספם באמצעות תלבושות פומפוזיות ושרשראות זהב וחיים בארמונות מנקרי עיניים, לעומת הנובורישים העכשוויים מההייטק, שמתגלגלים בינינו על קורקינט, בג'ינס וטי־שירט. פועלי ועשירי כל העולם התאחדו וקנו לעצמם ליווי'ס. לכן אנחנו טועים לחשוב שכולם אותו דבר. שלכולם קשה, שכולם סובלים. האחת מ"הסרת עוקב" והאחר מאשפוז בבית חולים. 
 

האחד מצולק כי לא קיבלו אותו לתפקיד בסרט ומקושש אמפתיה בסטורי, האחר מרוסק אחרי תאונה ומבקש עזרה מביטוח לאומי. אותו ביטוח לאומי ששכר את צופית גרנט כפרזנטורית, שגם היא סיפרה בראיון “על ההשמנה וההידרדרות במצבה הבריאותי, ומגלה איך הפסיקה להיות קורבן". נו, איך באמת?