שניהם היו ראשי ממשלה בישראל. שניהם כיהנו תקופות קצרות יחסית ושניהם סיימו את הקדנציות שלהם באופן מביש. אהוד ואהוד, ברק ואולמרט. אין ספק, השניים מוכשרים: לשניהם פה גדול, דיבורם רהוט, הם נואמים היטב. לראשון רקורד צבאי מפואר, אבל רקורד פוליטי מפוקפק. השני כל כולו פוליטיקה ממלכתית ועירונית, פוליטיקאי בנו של פוליטיקאי, ונא לא להזכיר לו את שירותו הצבאי העלוב. ושניהם היו נכונים לנקוט כל צעד, לעשות כל ויתור, ובלבד שיגיעו למרום הפירמידה. תאוות שלטון בלתי נדלית.
 

ברק ייזכר כראש הממשלה שאורך כהונתו היה הקצר ביותר – רק שנה ו־245 יום. מה הוא עולל בפרק זמן זה? ניהל משא ומתן עם רב המרצחים ערפאת, היה נכון למסור לאויב 90% משטחי יהודה, שומרון ועזה, כולל מזרח ירושלים. בתקופתו הופקר למותו החייל מדחת יוסף בקבר יוסף שבשכם ופרצה האינתיפאדה השנייה. גם נסיגתו החד־צדדית של צה”ל משטח לבנון, ששימשה לימים דגם לעקירה מגוש קטיף, רשומה על שמו. ערביי ישראל לעולם לא ישכחו לו את הרג 13 האזרחים בעקבות המהומות שחוללו באוקטובר 2000.
 

אין לשכוח לו את פרשת העמותות הפיקטיביות, שמימנו את קמפיין הבחירות שלו לפני היבחרו ב־1999. מפלגתו נקנסה אך הוא לא הועמד לדין. זהו ברק, שמקבל לימים 2.3 מיליון דולר מקרן וקסנר ועד היום לא סיפק לציבור הסבר מניח את הדעת לפשר הכסף הזה.
 

אולמרט ייזכר כראש הממשלה הראשון (ונקווה גם האחרון) שהועמד לדין ונשלח לכלא. שם היה לו זמן למכביר לכתוב את ספרו, שבו הוא יורה לכל עבר. משך כהונתו היה ארוך מזה של אהוד הראשון – שלוש שנים, 2006 עד 2009. לבד מפרשיות המרמה, הפרת אמונים ושיבוש מהלכי משפט, עליהן נידון ל־19 חודשי מאסר, מזוהה תקופתו בראשות הממשלה עם מלחמת לבנון השנייה והשלכותיה עד היום ועם מבצע עופרת יצוקה בעזה. זה האיש שירק לבאר שממנה שתה והלך עם שרון להקמת קדימה (הייתה מפלגה כזאת, שהתפוגגה עד מהרה) ודחף להתנתקות החד־צדדית מחבל עזה.
 

אהוד השני, יוצא חלציהן של נחלת ז’בוטינסקי, תנועת החרות, בית”ר, הליכוד, היה ראש הממשלה שהרחיק לכת אפילו מיוצא קיבוץ משמר השרון ומפא”י, ברק, בנכונותו להתנער מחבלי מולדת ולוותר לפלסטינים. למזלנו, היו אלה בני שיחו שאמרו “לא” גם להצעת מר אולמרט למסור להם 97% מהשטח ולהיענות לשאר דרישותיהם, שיכלו לסכן את קיום ישראל.
 

כאשר מנהיג פורש עליו לדעת את מקומו כ”מי שהיה”. בלי קשר לרקורד הבעייתי של שני ראשי הממשלה הנ”ל, אהוד ואהוד, היה עליהם לכבד את התפקיד הרם שמילאו ולא להכתימו במעורבות פוליטית עכשווית, ירודה, בהסתערות שוב ושוב על יריבם, שנוא נפשם, ראש הממשלה המכהן. אהוד ברק, על שום כשליו בזמן הקצר שהיה ראש הממשלה ועל שום התהיות לגבי התנהלותו הכספית. אהוד אולמרט, על שום כתם הפלילים הדבוק למצחו, הגם ששילם חובו לחברה. ושניהם, על שום שמיום ליום הם מקצינים שמאלה אף מעבר לעמדות שייצגו בזמן שהמושכות היו נתונות לזמן מה בידיהם.
 

שנאתם לנתניהו, שלא לומר קנאתם בו, מביאה אותם להתייצב בראש הפועלים להביא לסיום כהונתו ארוכת השנים. ברק, שאף ניסה לחזור לחיים הפוליטיים על גב מפלגת מרצ, אליה הצטרף ברוב פטרונותו, עושה זאת מאז כישלונו הנוסף בעיקר במאמרים מעל דפי “הארץ”. הוא כבר חרץ את דינו של מי שבממשלתו כיהן כשר ביטחון ומאיץ במערכת המשפט לקבל את ההחלטה ה”נכונה”. 
 

אולמרט מבין שחמאה בוערת על פדחתו כשהוא יוצא פה ושם אל אור השמש. אבל תאוות הפרסום גוברת אצלו על הכל. הוא אינו מוותר על הופעות ציבוריות, ככל שמזמינים אותו, ואינו סוכר את פיו. את כושרו הרטורי הוא מקדיש להפלת שלטון הליכוד. בימים אלה הוא רואה עצמו ברוב יהירותו כמתווך בין הגוש הדתי לבין בני גנץ.
 

אהוד ואהוד טרם הפנימו כי זמנם עבר. השניים לא יירגעו ולא ינוחו עד שישיגו את מטרותיהם: הפלת יריבם הפוליטי, העולה עליהם בחוכמתו הפוליטית ובכושר שרידותו, ונסיגת ישראל. התקשורת, באופן טבעי, עטה לדווח על אמרות פיהם, אך הציבור ברובו הגדול אינו שוכח להם את כישלונותיהם הצורבים. לא מפיהם של אהוד ואהוד תצא תורת הדמוקרטיה והמוסר הציבורי.