רגע אחרי החיסול של איש הגי'האד האסלאמי, פעולה שמערכת הבטחון ראויה להערכה רבה בגינה, קרה כאן משהו שאני לא זוכר כמותו כבר הרבה זמן. מדינת ישראל החליטה להינעל בבית ולא לצאת החוצה, עד שיתברר עד כמה גדול כעסו של ארגון הטרור העזתי עלינו. מבירת הנגב ועד תל אביב, כולל גוש דן כולו, לא נפתחו מוסדות חינוך, וכל האזרחים קיבלו הודעה רשמית מפיקוד העורף על יום חופש. אין מסעדות, אין חנויות, אין משרדי עורכי דין, אין כלום. חוץ מעובדים חיוניים, חצי מדינה נכנסה למקלט.  
 

אז נכון, אפשר לציין לשבח את ממשלת ישראל ואת צה"ל שהעדיפו לנקוט בצעדי בטחון מחמירים על מנת שאיש לא יישרט. יתרה מזאת, מכיוון שאף אחד מאיתנו לא באמת חשוף לחומר המודיעיני, יכול בהחלט להיות שהפעם היה לחשש הזה ביסוס של ממש. העניין הוא שהאירוע הזה אינו עומד בפני עצמו. הוא חלק מתהליך שמתפרס על ציר זמן ארוך. תהליך שבו האויב מנהל את סדר היום שלנו מתחילתו ועד סופו.  
 

מטרתו של טרור, כל טרור, איננה להרוג חפים מפשע. ההרג הוא רק עוד אמצעי. מטרתו האסטרטגית של הטרור, קודם כל ולפני הכל, היא לפגוע בסדר הטוב. וכשארגון טרור אחד, בלי הרבה מאמץ, מצליח להשבית את מרכז העסקים של ישראל ואת כל מערכת החינוך, האויב יכול לרשום לעצמו ניצחון גדול.

ומי שביקש להבין מאיפה התחיל הניצחון הזה, די היה לו לראות את מסיבת העיתונאים שכונסה בצהרי היום. ראש הממשלה, הרמטכ"ל, וראש השב"כ תיארו בה את הסכנה הגדולה שנשקפה לנו מבהא אבו אל עטאא, איש שאך לפני שבועות ספורים למדנו כולנו על קיומו, בתוספת פירוט אודות המידע שאליו הגענו, והביצוע המדוקדק של הפעולה, והתודות לכל העושים במלאכה, כאילו ניצחנו בזה הרגע במלחמת ששת הימים, ולא כאילו חיסלנו בשגרה עוד מחבל בכיר, ופנינו אל הבא בתור. 

נתניהו היום בהצהרה לתקשורת. צילום: רויטרס

 

בואו נגיד את האמת. ראשי ארגוני הטרור קיבלו במשך תקופה ארוכה תעודת ביטוח ממדינת ישראל. במקום להעביר להם מסר פשוט שטיל על שדרות, משמעו טיל מקביל על בית של בכיר חמאס או ג'יהאד, סיפרנו לעצמנו שוב ושוב שאנחנו מגיבים בעוצמה ובחוזקה, כשהצמרת הטרוריסטית בעזה ידעה היטב ששום רע לא יאונה לה. 
 

ישראל איננה מתנהגת מול רצועת עזה כמו מעצמה צבאית. ישראל מתנהגת כמו מדינה מבוהלת. ובאזור שבו אנחנו חיים, לבהלה כזו יש מחיר. כי מי שמתנהג כמו חלש, ונתפס כמו חלש, משלם מחיר של חלשים. 
 

די היה לראות כיצד מיהר דובר צה"ל, כבר בשעת בוקר מוקדמת, לתדרך את הכתבים הצבאיים ולהבהיר שלצה"ל אין כוונה לחזור למדיניות הסיכולים, ושפניו אינם להסלמה. וזה בכלל לא משנה אם זה הזמן להסלמה, או שכדאי להמתין להתקפה הבאה, משיקול כזה או אחר. מה שמשנה זה שאנחנו מעבירים לצד השני מסר של חשש ופחד. לחשש ולפחד הללו יש מחיר, והמחיר הזה פוגש אותנו אחת לכמה שבועות או חודשים ב"צבע אדום" התורן. אם החיסול הזה יישאר אירוע בודד, שום דבר לא ישתנה.