כשאורי עמד בפתח הדלת, היא לא שאלה שאלות. כבר כשהיה בן 5 הבינה שעם אורי כמה שפחות מילים, טוב יותר. כשרצתה לבקש ממנו להתקלח, הגישה לו את המגבת, כשרצתה שיפנה לכיור את הצלחת שממנה אכל, פתחה את הברז, וכשביקשה חיבוק, הצטנפה בצד הספה והביטה בו בונה רבי־קומות מלגו או מפלסטלינה - הוא תמיד הגיע בשלב כזה או אחר, וגם אם החיבוק היה קצר, ואת עקבות הנשיקה ניגב, היא, אמו, קיבלה את מנת האהבה שלה הייתה זקוקה. ועכשיו הוא חמור גדול (ויפה כל כך). עוד מעט יחגוג יובל לחייו, ואיך ייתכן? הרי תווי פניו נותרו כשהיו ושערו השחרחר נותר כשהיה. בחוץ גשם ראשון, כפי שצפה החזאי, ובכל זאת, אין שום קשר לחורף, עדיין חם כל כך. אבל כל אלו הבלים, בנה, יחידה, עומד בפתח ביתה ספוג כולו, ומאחוריו חושך גמור. “אורי!", היא עטה עליו ומיד מרסנת את עצמה. “מה שלומך, אמא?".

“מה שלומי? תראה אותך! כמו פוסידון!", אמרה והכניסה אותו פנימה. סימני הבוץ שהותירו נעליו והטיפות על הרצפה לא הפריעו לה, היא אף פעם לא הייתה חולת ניקיון, עוד בגן הילדים ידעו שאר האמהות שכשיש פעילות הכרוכה בחול, בגואש או בגבס, ישלחו את ילדיהן לציפי, אמא של אורי, שם מותר הכל.

אורי הניח את מפתחות מכוניתו על השולחן וניגש אל המטבח. הכיור היה מלא, הוא נטל את הקומקום ומילא בו מים. מרחוק יכלה להבחין איך פניו נחמצות, אולי חושב שהזקנה לא מטיבה איתה. “תכננתי לשטוף אותם בבוקר, כל היום עבדתי בגינה ונשברו לי הרגליים".

“זה שטויות, אמא", ענה לה.

“תן לי", הזיזה אותו, “הכנתי לך מגבת, תנגב את עצמך ואכין לך תה, נשארו לי כעכים, אחמם לך אותם קצת".

“טריים?", שאל והביט בקופסת הפלסטיק.

“פעם שיקרתי לך?", שאלה.

“תמיד", אמר, “גם השחור של הבננה זה לא באמת דבש".

ציפי צחקה, אף על פי שנראה שנפלו פניו של בנה, זיק השובבות שלו עוד ישנו, כך שתהיה המכה מה שתהיה, היא לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו.

***

דקות אחר כך, כשישבו אל השולחן ולגמו מהתה, לא העזה לשאול מה הביא אותו אליה קצת לפני השעה תשע בערב. מה שכן, עוד לפני שהגיע תהתה לגביו, חשבה שתקופה ארוכה כבר לא ביקר ומה יקרה אם תאזור אומץ, תרים טלפון ותשאל למה הוא לא מתגעגע לאמא, ואם הוא לא מתגעגע, אז מה על הנכדים. אבל שאלות לא מטיבות עם אורי שלה. והסיבה, מגוונת ככל שתהיה, נטועה בה, בכלנית אשתו.

“הכעכים באמת טריים", אמר לה ובלס. “תאכל! אין מי שיסיים את זה, תאכל, בן שלי".

“מה שלומך, אמא?", שאל ועוד לפני שענתה התנצל על כך שהוא לא מגיע, שהעבודה חונקת אותו, שהשינויים בחברת הבנייה שבה הוא עובד עולים לו ביוקר, כי הוא החשב, ובדרך כזו או אחרת הכל עובר דרכו. הוסיף שגם הילדים מתגעגעים, ועכשיו חורף, ועל מרק העדשים שלה הם מתים, גם הוא מת עליו והלוואי שתכין אותו עכשיו כשבא החורף, כי הוא מת לאוכל של בית.

משהו במוות הזה הפריע לה והפחיד אותה. “מה איתך, טיפש? אל תמות! אמא כאן, רק תגיד מתי ואני אכין".

“אני כבר מת, אמא", מזג לעצמו עוד חצי כוס של תה, “היא חיסלה כל חלקה טובה בי". ציפי שתקה, הניחה את ידה על ידו של בנה וליטפה את טבעת הנישואים שלו. לפני 20 וקצת שנה היא זו שעזרה לכלנית כלתה לבחור אותה. יום שלם הסתובבו בבורסה ברמת גן, בחיפוש אחר טבעות הולמות, ודווקא את זו כלנית בחרה, את הכי פשוטה, לא מעוטרת, זולה. כשהופתעה ציפי, חיבקה אותה כלנית ואמרה לה “עם אורי כסף זה סתם נייר". ביום ההוא ידעה ציפי שזכתה. שעתיים אחר כך, כשבלסו השתיים המבורגרים מושחתים, לחשה לה ציפי שמעולם לא הייתה לה בת, וכבודה של אמה במקומה מונח, “אבל אם לפעמים ייפלט לך ‘אמא', לא אכעס".

“ותעני לי?", שאלה כלנית.

“כל הזמן!", הרגישה ציפי איך היא נוגעת בפתחו של גן עדן והתעקשה לשלם את כל החשבון.

אבל מאז, אהבתה המוחלטת של כלנית לאורי, בן זוגה, הפכה לאובססיה. כל יציאה של שניהם מהבית, אם לבילוי, לקניות, לציפי או אפילו לחדר לידה, הייתה כרוכה במריבה. המחשבה הזו שהוא הולך לפגוש עוד אנשים ולחלוק את תשומת לבו בין כלנית לבינם, העבירה אותה על דעתה. כשנולדו הילדים, שעות העבודה של אורי התארכו, לזה כבר לא יכלה, אז כשלא היה בבית, מצאה מפלט בקניות אינטרנטיות ובסופ"שים ביקשה שיהיו אחד של השנייה, ואם שיחק עם הילדים קצת יותר מדי זמן בחדר, קיבל נזיפה על נטישה ארוכה. אז את אמו, שנותרה לבדה, היא וגינתה שבה אהב לרוץ, להתאהב, לחלום ולהניח ראשו על בטנה הדשנה ולהירדם, שכח.

“תצילי אותי", ביקש עכשיו והביט גם הוא על טבעת הנישואים, “אני טובע, אמא".

“אורי, אני לא יודעת מה להגיד, בן שלי", נישקה את ידיו והרגישה איך הדמעות זולגות מעיניה בלי שליטה.

“אכזבתי אותך?", שאל.

“אותי? אתה הברכה שלי! איך תאכזב אותי?".

“אמא, תעזרי לי", ביקש שוב, והיא הרגישה איך כוח ההרגל של ההסכם הקטן ביניהם - לא תשאלי ואבצע - כבר לא תקף. איך ילדותו חלפה מזמן ולידה יושב איש עצוב שהיא כמעט לא מזהה.

“תפסתי אותה מתכתבת עם מישהו במייל. התיאורים שם לא נעימים. היא אומרת שלא היה כלום וזה היה רק כדי למשוך את תשומת הלב שלי, אבל תגידי לי, אמא, כמה תשומת לב עוד אפשר לתת?".

בכיו של אורי גבר, ספורות הפעמים שראתה אותו בוכה. בלוויית אביו, כשהיה בן 3 ואחותה צבטה לו בלחיים חזק מדי, כשנכנס לניתוח אפנדציט ופחד להיפרד מאמו, וכשליאיר בנו הבכור לקח זמן עד שלמד ללכת וכולם צפו לו שחורות, שהתבררו כבדיה.

“אורי שלי... אל תבכה", מלמלה.

“אז תשאלי אותי, אמא!".

“מה אשאל?", נותרה חסרת אונים.

“תשאלי אותי מה מכאיב לי, למה עזבתי את אמא שלי, למה אני כבר לא רוכב עם קבוצת האופנוענים, למה הילדים מפחדים להתקרב אליי ליותר מדי זמן, תשאלי אותי אם ארצה לעבור אלייך, אם אני צריך כסף לעורך דין טוב, תשאלי אותי אם אני רוצה לחזור הביתה, אבל לעזאזל, אמא! תשאלי!".

ציפי נאלמה. הביטה בבנה והרגישה איך מישהו חובט בה ומעיר אותה, כמו לביאה באמצע ג'ונגל, עמדה על רגליה ונכנסה אל החדר. קול בכיו ליווה אותה במסדרון. מיד פתחה את הארונות, הוציאה מתוכם סדינים ריחניים, שתי כריות ושמיכת נוצות מפנקת, אלו כמעט והסתירו אותה, אחר כך שבה אל הסלון ופרשה הכל על הספה. “נעשה את זה יחד? יד ביד?", שאלה את בנה. אורי שתק, המכשיר הסלולרי שלו הבהב, על הצג שמה של כלנית, שלא הרפתה. “תן לי את המכשיר".

“אמא...", מלמל אורי.

“תן לי, אורי!", הופתעה מהצווחה שיצאה מפיה. אורי הגיש לאמו את המכשיר, היא לקחה נשימה, ענתה לשיחה ואמרה “הפעם הוא לא חוזר, כלנית...".

וכלנית, כמו בכל פעם שהחבל קצת נמתח, גייסה את קולה הרך ביותר ולחשה “אבל, אמא...".

“ואני לא אמא שלך!", צרחה אל הטלפון, ניתקה את השיחה, פתחה את דלת ביתה ואמרה לבנה לנגב את הדמעות, כי יש גשם ראשון בחוץ, והם עוד לא דילגו בשדות.

והוא, בשתיקה, יצא החוצה, נשם אל ריאותיו את האוויר הנקי וחייך, יביא המחר מה שיביא, אבל כל עוד אמא מאחוריו והטבע מלפניו, כלום כבר לא יכול לו, כלום.