שלטים בכבישים
מכרז: מתבקשות הצעות לאספקת שלטי הכוונה בדרכים לצורך החלפת שלטים שפג תוקפם. השלטים צריכים להיות על פח, במתכונת שלטי הדרכים על פי התקן בישראל. על השלטים צריכה להופיע הכתובת: אל אי אי־השלום.
הייתי פשפש משטרתי
גדלתי כפשפש צעיר בפינות מזרנים מזוהמים, פשפש רגיל שחושש כל חייו מפני המדביר. יום אחד ראיתי מודעה: משטרת ישראל מגייסת פשפשים. התעניינתי. סיפרו לי על קריירה מרתקת, חיים במערכת שדורשת הרבה אבל מעניקה ביטחון וסיפוק. התגייסתי עם כמה מחבריי. חיינו היו מעתה קודש למאבק מתמיד לאספקת עדים למען חוקרי המשטרה. התחלנו, כמה פשפשים נרגשים, בקורס. הקורס לא היה קל. היינו חייבים לעקוץ עדים לא טעימים, שעירים, עם עור עבה. התגברנו על קשיים והתאמנו שוב ושוב בטכניקות של עקיצת עדים שמרחו על עצמם תכשירים נגד פשפשים.
למדנו את הסכנות שבתפקיד. סיפרו לנו שיש עדים מיומנים, שכבר ישבו לא פעם בתאי המעצר של המשטרה, עדים אשר לא רק שאינם מתרגשים מפשפשים, הם אפילו מסוגלים להרוג פשפש לא זהיר במכת יד מהירה. אגדות שנלחשו תיארו פושעים מסוכנים לפשפש הקטן אפילו יותר: אסירים שמסוגלים ללכוד פשפש ולהפוך אותו לחלק מקרקס הפשפשים שלהם, אחרי אימונים מפרכים, להנאת האסירים האחרים בכלא.
בתום הקורס עמדנו במסדר, ומפכ"ל המשטרה נשא נאום. הוא אמר: “אתם מצטרפים היום לפשפשי המשטרה. תפקידכם לגרום לעדים לדבר, ואנחנו סומכים עליכם שבעזרת עקיצות נינג'ה שלמדתם לעקוץ תוכלו לגרום לעדינו, שמגיעים באמונה שהם לא חייבים לומר דברים שהם אינם רוצים, לרוץ לספר את מה שאנחנו רוצים שהם יספרו. זה תפקיד כפוי טובה. לא תמיד יודו לכם, אבל כל אחד ואחד מכם הוא פשפש ביחידה מובחרת היום. הפכתם לפשפשים צמאי דם ועשויים ללא חת. משטרת ישראל סומכת עליכם. הצדק תלוי מעתה במה שתעשו, ואנחנו יודעים שתפעלו כך שלצדק לא יהיה סיכוי נגדכם לאחר שתעשו מה שלימדנו אתכם לעשות".
אני עצמי הוצבתי בתא שאליו נשלחו הטובים והקלים שבעדים. כאלה שלא רגילים לפשפשים וכל עקיצה מציקה להם. כבר בשנה הראשונה גייסתי שלושה עדי מדינה, חלקם יצירתיים כל כך, עד שקיבלתי צל"ש על הישגים ביצירת עדים עקיצתית. לא לכל אחד מאיתנו הייתה אותה הצלחה. חבר טוב שלי, שנולד ביצה לידי, התקשה במשימה. היו לו ייסורי מצפון. בסוף, המחדלים שלו נחשפו במחפ"ש (המחלקה לחקירות פשפשים משטרתיים). מסתבר שהספקי העקיצה שלו היו נמוכים, וגם כשהוא עקץ זה לא היה מספיק עמוק. כך שובשה חקירה שלמה, כי העדים דבקו במה שהם זוכרים ויודעים. מאז לא ראינו אותו עוד. אמרו שהוא נשלח לתא בידוד לפשפשים שסרחו.
אני עצמי ממשיך בעקיצות, מקווה להתמנות לרב פשפש ואחר כך לרב פשפש ראשי.
בואי ניסע העירה
פחות חניה, יותר זוגיות. משום שאין חניה בערים שלנו, יותר ויותר זוגות נוסעים בשניים. אני שונא את המילה זוגיות, שנראית כמו מילה של מהנדס מכונות לתיאור אהבה, אבל במקרה שאני מתאר, שבו הזוג נוסע יחד כדי שאחד יחכה במכונית כשהשני מסדר משהו בעיר, המילה זוגיות היא המילה הנכונה.
מול תרבות עיוורת
התרבות, התיאטרון, הקולנוע, הסאטירה והספרות של העולם הגדול הם סכנה לדמוקרטיה. בכל התרבויות הגדולות האלה בעולם מופיעות כל הזמן יצירות המציגות שופטים מושחתים, שוטרים מושחתים, פרקליטות מדינה מושחתת. תסריט של סרט בנושאים האלה נזרק עוד בשלב הסינופסיס אם אין בו שוטרים מושחתים, תובעים מושחתים, שופטים מושחתים וסוהרים מושחתים.
רק בישראל שומרים היוצרים על הדמוקרטיה, ואין ביצירה העברית ביקורת, ולו קטנה, על מערכת אכיפת החוק. כך הדבר במיוחד ביצירות התרבות הישראלית אשר זוכות בפרסים ובתקציבים.
כמה טוב לחיות בארץ שבה היוצרים יודעים לשמור על הגבולות, לא לפגוע בפרות קדושות, לא להרגיז ולא לשאול שאלות. האומנים שלנו מגלים אחריות ממלכתית למופת ומהווים דוגמה להליכה בתלם.
רק לעתים רחוקות מבצבץ איזה יוצר שאיננו מבין את כללי ההתנהגות הנאותה וחושף ביצירתו מערכת משפטית מושחתת. השנה, למשל, הופיע רומן בשם “השופט" (מאת שי אספריל, הוצאת עם עובד), ובו הסיפור מתרחש על רקע שקרים, צביעות, הסתרת עבירות וסתם טיפשות בקרב השופטים הישראלים. זה לא ספר משנה סדרי עולם כגון “אוהל הדוד תום" או “ארכיפלג גולג", וצריך לקרוא אותו תוך סלחנות מסוימת לסגנון הכתיבה, אבל הוא בכל זאת שווה קריאה ואף מהנה. מצד שני, אני תמה איך הוצאה לאור מוציאה רומן כזה לחנויות ותורמת בכך לקץ הדמוקרטיה.
אנחנו בקיצור
מידע בקיצור לכל חוקרי עם ישראל:
אחדות בעם ישראל עושה אותו לא עם ישראל. מצד שני, מי שחושב שעם ישראל לא מאוחד כשהוא לא מאוחד, ילמד בדרך הקשה שהוא טעה. לא הגיוני? או, זהו עם ישראל.
נושאי שיחות
הבעיה שלנו עכשיו היא לא מריבות פוליטיות בין ראשי המפלגות אלא העובדה שבעוטף עזה חיים אנשים שמדברים ביניהם באותה שפה עברית כמו בשאר חלקי ישראל, אבל לא מדברים בבית על אותן בעיות.
פינת השלולית
יושב לו הצפרדע בשלולית, סביבו בוץ נעים והמון זבובים טעימים, הראשנים נחמדים, צפרדעות לא חסר. אז למה הוא מביט בטלפון שלו פעם, פעמיים, אולי שלוש, אולי פשוט מוטב לא לדעת בעצם כמה פעמים ביום, כדי לראות אם הנסיכה, במגורי הנסיכות הרחוקים, הציצה בצילומי השקיעות שהוא מעלה כל ערב לאינסטגרם.