הגיע הזמן לצבוט את עצמנו ולשאול: האם זה אמיתי? האם יכול להיות שהשבוע נעצרו החיים ברוב חלקי מדינת ישראל, לרבות בלב הכלכלי שלה - גוש דן, בגלל עזה? האם באמת אין לנו מה לעשות נגד ישות הטרור הקטנה שהקמנו מדרום, פרט לטיל נגד מחבל בכיר אחת לכמה שנים, וציד בפינצטה של חוליות שנתפסות על חם? האם נגזר עלינו להשתופף, לעצור את הנשימה, ולהתפלל להפסקת אש מצרית? מתי סוף־סוף נודה שאנחנו גרמנו ליצירת המורסה הזו ואנחנו אלו שגורמים לתפיחתה. שאנחנו קושרים לעצמנו את הידיים והרגליים, במקום לפוצץ את המפלצת שיצרנו. מתי נעכל שכל מדינה ועם בעולם היו שמים לזה קץ מזמן.
היסטוריונים שיבחנו בעתיד את הימים האלו, לא יצליחו להבין. הם לא יקלטו מדוע אנחנו מתמגנים ומתחפרים, דוחפים את עצמנו לממ"דים, יורים טילים על הטילים שנורים לעברנו - במקום לרסק את מי שממטיר אותם. הם לא ימצאו היגיון בכך שהכנסנו לשטחנו ארגון טרור שממרר את חיינו בעקבות הסכמי אוסלו. ובמיוחד הם לא יבינו איך יצרנו מדינת טרור בגבולנו ב־2005. הם יחשבו שאיבדנו את יכולת ההבחנה וההגנה העצמית, שאנחנו זקוקים לטיפול קולקטיבי. לכן הם ייאלצו לפענח את הדרמה הפסיכולוגית שבה שבוי הציבור הישראלי. דרמה שנובעת משטיפת מוח והשתלטות של גורמים קיצוניים על התודעה שלנו. אלה שדחפו אותנו, צעד אחר צעד, לאזוק את עצמנו בכבלים משפטיים, מדיניים וצבאיים, לוותר על יכולת השרידות שלנו.
כי מה יותר מובן מאליו כאשר יורים עליך טילים, מאשר להפעיל את מלוא כוחך כדי לרסק את מבקשי נפשך. אם צריך, להכניס את הצבא שלך למקור הטרור, לעצור ולהרוג את כל ראשי האויבים, לפוצץ כל מנהרה ולשים יד על כלי הנשק והתחמושת. וגם אם נשלם על כך מחיר בדם הודות למי שהביא אותנו עד הלום, זה יהיה מעט מזעיר לעומת מה שאנחנו עוברים ומה שעוד צפוי לנו בעתיד. ואגב, אין קשר בין המחיר האמיתי לזה שמנסים להפחיד אותנו בו. כחלק מתהליך הסירוס העצמי מהלכים עלינו אימים, כמו בימים שקדמו למבצע חומת מגן ביו"ש, בשנת 2002, עד שהתגברנו על הפחד ופוצצנו את הבועה.
ומה שבאמת מפחיד אותנו הוא לא התגובה הבינלאומית, בייחוד כשארה"ב היום לצדנו. גינויים אירופיים צבועים תמיד יהיו, אבל הזירה הבינלאומית היא לא באמת הבעיה. המוקד נעוץ בדמון הנורא שהצליחו לנטוע לנו בתודעה, כאילו הדבר החמור ביותר שניתן להעלות על הדעת יתרחש ביום שאחרי הניצחון על הטרור, כשנחזור למה שהם מכנים "הכיבוש". למעשה, אנחנו משותקים, הולכים, נסוגים ומתקפדים, משום שמאיימים עלינו כי ייתכן שניאלץ לחזור לשלוט על רצועת עזה. זאת הסיבה לעצירת החיים השבוע. לכן אנחנו הולכים ובונים מדינת חיזבאללה בגבול אשקלון, מפקירים את חיינו ועתידנו למסע ההפחדה העצמית שמתחולל לנו בראש.
מכאן, כל אדם שפוי חייב לחזור לעובדות, למה שהיה כאן מיוני 1967 ועד מאי 1994, כשערפאת נכנס לעזה ויריחו. ומשם ועד אוגוסט 2005, כששרון הרס את היישובים וברח סופית מהמעטפת של הרצועה. חזרה לעובדות תבהיר עד כמה היקפי הטרור והאימה ששררו בארץ ישראל בכל תקופה שקדמה לאוסלו וההתנתקות היו כאין וכאפס לעומת מה שאנחנו חוטפים מאז 1994, ובמיוחד מאז 2005.
אדם שפוי גם יעיין מחדש בעולם המושגים שבנינו לעצמנו, זה שניכר השבוע בשיח באמצעי התקשורת. יורים עלינו טילים, ומדינה שלמה מקשקשת על סבבים והפרדת חמאס מהג'יהאד, אף על פי שיש בידה האמצעים להפסיק את הטרור בתוך מספר ימים. היא מסרבת לעשות שימוש בכוח שלה, ובמקום זה עוסקת בטרמינולוגיה של קבלת כללי המשחק. ובד בבד, איש לא מעלה את האפשרות להחזיר את השדים לבקבוק, איש לא מכה על החטאים שהביאו אותנו עד הלום, ואיש לא מסיק את המסקנות.
רק כשנתחיל לשנות את כללי המשחק, נצא מהשיתוק ההיפנוטי שתקף אותנו. רק כשנכיר בכך שלא ניתן להסכין עם קיום שתי ישויות טרור עוינות בעזה וברמאללה, נשים קץ לסירוס העצמי ונחזור לשפיות.
שולמן בריבוע
מחאת העצמאים ובעלי העסקים הקטנים, שפרצה תחת השם "אני שולמן", הצליחה לעשות הרבה רעש בימים האחרונים. מי שהופתע מגודל ההזדהות וההתגייסות צריך היה כבר לקלוט שזו זעקת האזרחים סוג ב' האמיתיים. זו אחוות הפראיירים שחוצה כל דת, עדה, סטטוס ומצב כלכלי. היא מחברת בין סוחרים זעירים לעורכי דין, בין אינסטלטורים לפסיכולוגים, רואי חשבון לקבלנים קטנים ודומיהם. כולם מופלים לרעה עשרות בשנים, שותקים ונושאים חלק גדול מהנטל על גבם. לכן הגיע הזמן ששולמן יפסיק להיות נחמד, כי המאבק שלו לשוויון הוא הצודק ביותר בחברה הישראלית.
כדי לתרום את תרומתי הצנועה אספר קודם כל על אשתי הפסיכולוגית הקלינית העצמאית ועמיתיה. לה ולדומיה אין חופשת מחלה, איש לא משלם משכורת כשצריך לטפל בילד חולה ולהיעדר חלקית מהעבודה. איש לא מחזיר אפילו את השכר האבוד כשיושבים שבעה. שלא לדבר על יתר העצמאים הקטנים, כולל עורכי דין. מי שבדרך כלל העסק שלהם מבוסס על העבודה שלהם, אפילו כשיש להם כמה עובדים שכירים. תקלה קטנה, מחלה של חודשיים, והם עלולים לפשוט את הרגל. חברה שלנו, פסיכולוגית עצמאית, הייתה בטיפולים כימותרפיים אבל נאלצה להמשיך לעבוד גם בימים שחזרה מבית החולים. היא פשוט נאלצה להמשיך להתקיים.
כך איש לא מספק רשת ביטחון בסיסית דווקא למי שלוקחים את הסיכונים ומניעים את המשק והחברה. רשת שניתנת דווקא לעובדים השכירים, במיוחד עובדי המדינה והחברות הממשלתיות, ששולטים במדינה באמצעות ההסתדרות והוועדים החזקים. לא רק שאלה סוחטים את הממשלה והציבור זה עשרות שנים, הם גם נהנים מיחסי ציבור שמעלימים את הכוחנות שלהם. הם מציגים את העובדים השכירים, חוץ מראשי הבנקים, כקבוצה האומללה והחלשה ביותר בחברה. אבל האמת הפוכה. השכירים, במיוחד אלו במנגנונים הממשלתיים, הם האנשים החזקים ביותר במשק. למשל, נראה אתכם מנסים לפטר חבר ועד עובדים בגוף ממשלתי. כזה שלא עובד, מנהל מסעות דיבה נגד המנהלים שלו ופורע חוק. איום קטן להשבתה מראש ההסתדרות ואתם מתקפלים והוא ממשיך לעשות מה שבא לו.
כך הולכות המשכורות בשירות הציבורי ותופחות זה שנים ללא הצדקה, ולצדן התנאים הנלווים. כך גם זכויות השכירים, מהיקף חופשת הלידה ועד דמי מחלה, הולכות ומאמירות, לא תמיד בצדק ובהיגיון. בייחוד כשמשווים את הפריחה הזו לשממה שנוגעת בזכויות העצמאים. שלא לדבר על המסים, האגרות והרגולציה, שחונקים כל יוזמה. רבים מהעצמאים הם קטנים וחלשים, סוחבים את העסק בעור שיניהם, אבל שולמן תמיד משלם.
עד היום היו ניסיונות לאגד את העצמאים בצורה מנומסת ללא עוצמה, והתוצאות ידועות. לכן מה שנדרש עכשיו הוא דבר אחר לחלוטין, להעמיד כוח מול הברוטליות והיעדר המעצורים של הוועדים הגדולים. להמחיש למקבלי ההחלטות שחייבים להגן גם על הדפוקים ביותר - העצמאים הקטנים. השולמנים החדשים חייבים להפסיק להיות נחמדים ולהתחיל להיות אפקטיביים.
היסטוריונים שיבחנו בעתיד את הימים האלו, לא יצליחו להבין. הם לא יקלטו מדוע אנחנו מתמגנים ומתחפרים, דוחפים את עצמנו לממ"דים, יורים טילים על הטילים שנורים לעברנו - במקום לרסק את מי שממטיר אותם. הם לא ימצאו היגיון בכך שהכנסנו לשטחנו ארגון טרור שממרר את חיינו בעקבות הסכמי אוסלו. ובמיוחד הם לא יבינו איך יצרנו מדינת טרור בגבולנו ב־2005. הם יחשבו שאיבדנו את יכולת ההבחנה וההגנה העצמית, שאנחנו זקוקים לטיפול קולקטיבי. לכן הם ייאלצו לפענח את הדרמה הפסיכולוגית שבה שבוי הציבור הישראלי. דרמה שנובעת משטיפת מוח והשתלטות של גורמים קיצוניים על התודעה שלנו. אלה שדחפו אותנו, צעד אחר צעד, לאזוק את עצמנו בכבלים משפטיים, מדיניים וצבאיים, לוותר על יכולת השרידות שלנו.
כי מה יותר מובן מאליו כאשר יורים עליך טילים, מאשר להפעיל את מלוא כוחך כדי לרסק את מבקשי נפשך. אם צריך, להכניס את הצבא שלך למקור הטרור, לעצור ולהרוג את כל ראשי האויבים, לפוצץ כל מנהרה ולשים יד על כלי הנשק והתחמושת. וגם אם נשלם על כך מחיר בדם הודות למי שהביא אותנו עד הלום, זה יהיה מעט מזעיר לעומת מה שאנחנו עוברים ומה שעוד צפוי לנו בעתיד. ואגב, אין קשר בין המחיר האמיתי לזה שמנסים להפחיד אותנו בו. כחלק מתהליך הסירוס העצמי מהלכים עלינו אימים, כמו בימים שקדמו למבצע חומת מגן ביו"ש, בשנת 2002, עד שהתגברנו על הפחד ופוצצנו את הבועה.
ומה שבאמת מפחיד אותנו הוא לא התגובה הבינלאומית, בייחוד כשארה"ב היום לצדנו. גינויים אירופיים צבועים תמיד יהיו, אבל הזירה הבינלאומית היא לא באמת הבעיה. המוקד נעוץ בדמון הנורא שהצליחו לנטוע לנו בתודעה, כאילו הדבר החמור ביותר שניתן להעלות על הדעת יתרחש ביום שאחרי הניצחון על הטרור, כשנחזור למה שהם מכנים "הכיבוש". למעשה, אנחנו משותקים, הולכים, נסוגים ומתקפדים, משום שמאיימים עלינו כי ייתכן שניאלץ לחזור לשלוט על רצועת עזה. זאת הסיבה לעצירת החיים השבוע. לכן אנחנו הולכים ובונים מדינת חיזבאללה בגבול אשקלון, מפקירים את חיינו ועתידנו למסע ההפחדה העצמית שמתחולל לנו בראש.
מכאן, כל אדם שפוי חייב לחזור לעובדות, למה שהיה כאן מיוני 1967 ועד מאי 1994, כשערפאת נכנס לעזה ויריחו. ומשם ועד אוגוסט 2005, כששרון הרס את היישובים וברח סופית מהמעטפת של הרצועה. חזרה לעובדות תבהיר עד כמה היקפי הטרור והאימה ששררו בארץ ישראל בכל תקופה שקדמה לאוסלו וההתנתקות היו כאין וכאפס לעומת מה שאנחנו חוטפים מאז 1994, ובמיוחד מאז 2005.
אדם שפוי גם יעיין מחדש בעולם המושגים שבנינו לעצמנו, זה שניכר השבוע בשיח באמצעי התקשורת. יורים עלינו טילים, ומדינה שלמה מקשקשת על סבבים והפרדת חמאס מהג'יהאד, אף על פי שיש בידה האמצעים להפסיק את הטרור בתוך מספר ימים. היא מסרבת לעשות שימוש בכוח שלה, ובמקום זה עוסקת בטרמינולוגיה של קבלת כללי המשחק. ובד בבד, איש לא מעלה את האפשרות להחזיר את השדים לבקבוק, איש לא מכה על החטאים שהביאו אותנו עד הלום, ואיש לא מסיק את המסקנות.
רק כשנתחיל לשנות את כללי המשחק, נצא מהשיתוק ההיפנוטי שתקף אותנו. רק כשנכיר בכך שלא ניתן להסכין עם קיום שתי ישויות טרור עוינות בעזה וברמאללה, נשים קץ לסירוס העצמי ונחזור לשפיות.
שולמן בריבוע
מחאת העצמאים ובעלי העסקים הקטנים, שפרצה תחת השם "אני שולמן", הצליחה לעשות הרבה רעש בימים האחרונים. מי שהופתע מגודל ההזדהות וההתגייסות צריך היה כבר לקלוט שזו זעקת האזרחים סוג ב' האמיתיים. זו אחוות הפראיירים שחוצה כל דת, עדה, סטטוס ומצב כלכלי. היא מחברת בין סוחרים זעירים לעורכי דין, בין אינסטלטורים לפסיכולוגים, רואי חשבון לקבלנים קטנים ודומיהם. כולם מופלים לרעה עשרות בשנים, שותקים ונושאים חלק גדול מהנטל על גבם. לכן הגיע הזמן ששולמן יפסיק להיות נחמד, כי המאבק שלו לשוויון הוא הצודק ביותר בחברה הישראלית.
כדי לתרום את תרומתי הצנועה אספר קודם כל על אשתי הפסיכולוגית הקלינית העצמאית ועמיתיה. לה ולדומיה אין חופשת מחלה, איש לא משלם משכורת כשצריך לטפל בילד חולה ולהיעדר חלקית מהעבודה. איש לא מחזיר אפילו את השכר האבוד כשיושבים שבעה. שלא לדבר על יתר העצמאים הקטנים, כולל עורכי דין. מי שבדרך כלל העסק שלהם מבוסס על העבודה שלהם, אפילו כשיש להם כמה עובדים שכירים. תקלה קטנה, מחלה של חודשיים, והם עלולים לפשוט את הרגל. חברה שלנו, פסיכולוגית עצמאית, הייתה בטיפולים כימותרפיים אבל נאלצה להמשיך לעבוד גם בימים שחזרה מבית החולים. היא פשוט נאלצה להמשיך להתקיים.
כך איש לא מספק רשת ביטחון בסיסית דווקא למי שלוקחים את הסיכונים ומניעים את המשק והחברה. רשת שניתנת דווקא לעובדים השכירים, במיוחד עובדי המדינה והחברות הממשלתיות, ששולטים במדינה באמצעות ההסתדרות והוועדים החזקים. לא רק שאלה סוחטים את הממשלה והציבור זה עשרות שנים, הם גם נהנים מיחסי ציבור שמעלימים את הכוחנות שלהם. הם מציגים את העובדים השכירים, חוץ מראשי הבנקים, כקבוצה האומללה והחלשה ביותר בחברה. אבל האמת הפוכה. השכירים, במיוחד אלו במנגנונים הממשלתיים, הם האנשים החזקים ביותר במשק. למשל, נראה אתכם מנסים לפטר חבר ועד עובדים בגוף ממשלתי. כזה שלא עובד, מנהל מסעות דיבה נגד המנהלים שלו ופורע חוק. איום קטן להשבתה מראש ההסתדרות ואתם מתקפלים והוא ממשיך לעשות מה שבא לו.
כך הולכות המשכורות בשירות הציבורי ותופחות זה שנים ללא הצדקה, ולצדן התנאים הנלווים. כך גם זכויות השכירים, מהיקף חופשת הלידה ועד דמי מחלה, הולכות ומאמירות, לא תמיד בצדק ובהיגיון. בייחוד כשמשווים את הפריחה הזו לשממה שנוגעת בזכויות העצמאים. שלא לדבר על המסים, האגרות והרגולציה, שחונקים כל יוזמה. רבים מהעצמאים הם קטנים וחלשים, סוחבים את העסק בעור שיניהם, אבל שולמן תמיד משלם.
עד היום היו ניסיונות לאגד את העצמאים בצורה מנומסת ללא עוצמה, והתוצאות ידועות. לכן מה שנדרש עכשיו הוא דבר אחר לחלוטין, להעמיד כוח מול הברוטליות והיעדר המעצורים של הוועדים הגדולים. להמחיש למקבלי ההחלטות שחייבים להגן גם על הדפוקים ביותר - העצמאים הקטנים. השולמנים החדשים חייבים להפסיק להיות נחמדים ולהתחיל להיות אפקטיביים.