הישראלים הם עם שאוהב את מולדתו אהבה עזה. רובנו מהללים את המפעל הציוני, מצטמררים בנגינת "התקווה", דומעים בימי הזיכרון ו... שואפים בכל מאודנו לנסוע לחו"ל בכל הזדמנות אפשרית. ייתכן שהמקור לתשוקה הזאת הוא בעוינות שמגלים כלפינו שכנינו הקרובים, אפשר שזה הרצון להראות לגויים שאנחנו חלק ממשפחת העמים, ואפשר שחלקנו פשוט רוצה לחזור ארצה, לאסוף את הקרטון מהמשמורת בדיוטי פרי ולמלמל ש"אין כמו בארץ".

כלומר, יכול להיות שכולנו מפלרטטים קצת עם מדינות שמזדמנות לנו לוויקאנד אקראי, רק כדי ליפול לזרועותיה של מדינתנו האהובה (גברים בוודאי יתחברו טוב יותר לדימוי. לא, חס וחלילה, לא בן זוגך, גבירתי, שהרי הוא אפילו לא היה מודע לקיומן של אחרות מלבדך עד שקרא את הטור הזה!).

אממה? עם כל האהבה לארצנו זבת החלב, הדבש והטחינה שמטפטפת מהפיתה היישר אל שולי המכנסיים, הביקורים בחו"ל מספקים לנו גם פרספקטיבה שהופכת מדכאת מיום ליום באשר להבדלים בינינו לבין שכנינו הרחוקים.

דיוטי פרי. צילום: משה שי, פלאש 90דיוטי פרי. צילום: משה שי, פלאש 90


למחדל החמור הזה אחראים שני טרנדים מרכזיים בסצינת התיירות: הראשון הוא מחירי הטיסות שצונחים, והשני הוא ה־Airbnb. מחירי הטיסות מאפשרים כמעט לכל אחד להגיע כמעט לכל יעד (מה שהחל ב"חוג הסילון", נגמר בוויקאנד בבטומי ב־179 יורו), והעובדה שחלקנו עבר ללון בדירות במקום במלונות הביאה אותנו אל הסופרמרקטים המקומיים (שהרי הדירה מאובזרת במטבח!).

כאשר ביקור בסופרמרקט בבוקרשט מסתכם בעשירית המחיר מהמקביל הישראלי שלו, אפשר להבין זאת על רקע פערי הקדמה בין שתי המדינות; אבל כאשר עלות ביקור בסופרמרקט באחת ממדינות מערב אירופה מגיעה לחצי מזו של סיבוב בשוק הכרמל, מתעוררות שאלות. וכאשר מוצאים על המדפים מוצרים מתוצרת ישראל, שלמרות עלויות השינוע עולים פחות מאשר בארץ הקודש, הופכים סימני השאלה למסקנה אחת ברורה: מישהו פה עובד עלינו בעיניים.

החשוד המיידי הוא הטייקון, רק שהוא מטרה קלה מדי, ולו רק משום שטייקונים יש בכל מקום בעולם. החשד הבא מופנה לריכוזיות. בטענה הזאת כבר יש בשר, אבל עדיין אין בה כדי להסביר את גודל המרמה. האצבע נודדת משם הלאה, אל צורכי הביטחון הייחודיים שלנו. זה נכון, כמובן, אבל גם בכך אין די כדי להסביר אלא רק חלק מהתמונה העגומה. יש גורמים שהופכים את המשחק לפוליטי: חרדים, מתנחלים. נו, אתם כבר יודעים: אלמלא הפרזיטיות של הראשונים והכבישים העוקפים של האחרונים, היה פה גן עדן.

קניות בסופר מרקט. צילום: מרק ישראל סלםקניות בסופר מרקט. צילום: מרק ישראל סלם


אז זהו, שלא. אפשר כמובן לבקר כל הוצאה סקטוריאלית באשר היא, אבל מי שמוחה נגד כביש עוקף שמציל חיי אדם, בעודו קורא במקביל לתוספת בתקציב התרבות, שפירותיו נגישים רק לחלק קטן באוכלוסייה - הוא לא יותר מרשע או לכל הפחות צבוע. גם החרדים הם הרבה יותר בבחינת "אצבע בעין" מאשר נטל כלכלי אמיתי. כן, הפטור מגיוס והכספים הייחודיים הם מהרעות החולות של דורנו, אבל באופן יחסי בכסף קטן עסקינן. אז כמו ששאל פעם פוליטיקאי בכיר, כשהיה עוד רענן ונמרץ: "איפה הכסף?".

ובכן, הכסף נמצא במנגנון הרקוב: בשירות המדינה המנופח שעולה לנו מיליארדים אבל מציב בחזית את העובד הסוציאלי בשכר מינימום או את המורה העני, בכל פעם שתובעים ממנו לקצץ. הכסף נמצא אצל חלק גדול ממשרתי הקבע שמתחבאים מאחורי גבו של מג"ד או מח"ט קרבי, שאכן הקריב את חיי המשפחה שלו על מזבח הגנת המולדת - ושנשלף אל אור הזרקורים בכל פעם שבקיצוצים בתקציב הביטחון עסקינן.

הכסף נמצא בשחיתות הממוסדת, שלפיה קבלני קולות במרכזי מפלגות השלטון לדורותיהן זוכים לצ'ופרים על חשבון הקופה הציבורית. הכסף נמצא במקום שבו עם פרוץ המשבר הקואליציוני הבא יימצא בנקל התקציב לממן עוד משרד ממשלתי, בעוד האכזריות כלפי החולים, הקשישים והנכים תימשך כרגיל.

הכסף נמצא במנגנון החולה שלנו, שבמסגרתו גם פוליטיקאים שראו את עצמם פעם כנציגי ציבור המחויבים למצביעיהם, הפכו לשורדים פוליטיים שהפכו את הבחירה מחדש לאומנות, את ההגדלה העקבית בשכרם לגלגול עיניים ואת תקציב "הקשר עם הבוחר" לצחוק מהעבודה.

מה הקשר בין זה לבין החופשות בחו"ל? בעיניי הקשר הוא ברור: פעם אפשר היה להסית את ההמון נגד מי שיכולים להרשות לעצמם חופשה בנכר - ועוד יש להם את החוצפה להיות "חמוצים". היום "ההמון" הזה יוצא ורואה במו עיניו שאפשר גם אחרת ומבין שאם דירה בישראל עולה יותר מדירה בניו יורק ואם האבוקדו בסופרמרקט יקר יותר מאשר בלונדון, סימן שמישהו כאן עובד עליו בעיניים.

מעניין כמה זמן עוד יוכלו אישי ציבור מושחתים (מכל המפלגות!) למשוך את הבלוף הזה. כמה זמן עוד יספרו לנו שהסורים על הגדרות והאיראנים מעבר לכביש? אתם יודעים מה? תנו להם לעבור את הגבול: ביקור אחד בסופרמרקט תל אביבי יבריח אותם בחזרה לפאתי דמשק.