אף פעם לא החזקתי מעמד באתרי היכרויות. בערב ראש השנה האזרחית בשנה שעברה הייתי בדיוק אחרי פרידה, כשחברה טובה שכנעה אותי - בזמן שחיכינו למונית שתיקח אותנו למסיבת נובי גוד - לפתוח כרטיס באתר כזה.



זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי באתר היכרות. לפני כמה שנים מצאתי את עצמי משתעשעת באפליקציה בלי לדבר עם איש. אני מודה שבעיקר חיפשתי שם אנשים שחפצתי ביקרם, ותהיתי בסתר לבי אם הם יעשו לי לייק. זאת אומרת אם יחליקו ימינה כשיראו את התמונה שלי.



אני מדברת ברבים, אבל האמת היא שכיוונתי למישהו ספציפי. בדיעבד אני חושבת שיכול להיות שהוא דפדף אותי ימינה, ועשה לי לב מלא ציפייה בדיוק כמו שרציתי, אבל לא יכולתי לדעת זאת, מכיוון שבכל פעם שהייתי נתקלת בו באפליקציה הייתי מכבה אותה בבהלה ומתנתקת לכמה ימים.



שיחות באפליקציות היכרויות תמיד נראו לי כדבר מיותר שלא מוביל לשום דבר, בטח לא למשהו רציני. כמה "היי", "מה קורה" ו"איך את" יכול בן אדם לסבול בחיים? בין שהוא גבר ובין שהוא אישה. הגברים הם אלו שמושמצים, אבל אנחנו לא יותר טובות מאלו שכותבים "היי" ונעלמים לשלושה ימים לסבב ציד וחוזרים אלינו אחרי שלא תפסו שלל. גם אנחנו כאלה. זאת אומרת, לפי מה ששמעתי מחברות.



אז לפני שנה הרגשתי שאני צריכה לפתוח צ'אקרה של אהבה, כמו שאומרים. ללמד את עצמי להתנתק מכל מה שחשבתי שהיה טוב, נוח ומתאים עבורי, ולהבין שאם הקשר לא הדדי, לא כדאי להישאר בו. החלטתי לבשר לעולם שאני מוכנה להמשיך הלאה. במשך שבועיים נשכתי שפתיים, אבל שנאתי כל רגע של אינטראקציה דיגיטלית עקרה שכולה מושתתת על מראה. דיברתי עם בחורים, ונשמתי עמוק כשמישהו ביקש ממני להיפגש או כשמישהו מחק אותי. היו לי שיחות עומק שהתחילו ב"מה קורה" והסתיימו ב"הכל מהמם" ("מהמם" זו מילה איומה!), וגם שיחות ברומו של עולם שנגעו למשקאות שאני אוהבת. וגם: "איך את מצליחה להיראות ככה בגילך?". כן, נשבעת.



הגיל הוא פקטור עצוב באפליקציות. אחת החברות שלי שכנעה אותי להירשם לטינדר לפני גיל 40 רק כדי לתקוע את האלגוריתם של הגיל. מתברר שככל שאת מבוגרת יותר, את לא איכותית מספיק - הקבצה ב' של נשים רווקות או בסיבוב שני שרצה הגורל וחצו את גיל 40 גם אם הן לא האמינו שאי־פעם זה יקרה להן.



ובכלל, מרבית הגברים בטינדר הם פוליאמורים או בזוגיות פתוחה או שהם נשואים שרוצים להשתעשע. זה לגיטימי אבל פתטי. זאת אומרת, למה להפריע למי שבאמת מחפש? להגנתם יוכלו הגברים לומר שטינדר בהגדרתה היא אפליקציה לסקס מזדמן - עד שיקפוץ זה שאחיו הכיר באפליקציה את אהבת חייו. כן, אני מכירה שתי נשים שזה קרה להן. ועדיין, בעולם דיגיטלי מייאש, שבו נדמה כי אי אפשר לתקשר יותר עם בני אדם בדרך מסורתית, או לתת אמון מוחלט במישהו, אני רוצה להאמין ששיטת ההיכרות המתקדמת בטכנולוגיה שלה אך הפרימיטיבית בתפיסתה היא לא המפלט האחרון.



מקובל לחשוב שכמעט אף אחד לא מאמין יותר באהבה הקלאסית (אם בכלל יש כזה דבר), אבל בזמן האחרון כמעט כל מי שאני מדברת איתו - גברים ונשים כאחד - רוצים להתאהב עד מעל הראש. חלקם יגידו זאת במוצהר, אחרים בסתר לבם ובחשש, אבל הם רוצים להחזיר את האמון באהבה בניגוד לתפיסה העכשווית הצינית, שמנסה לטשטש וליתר את הרצון או הצורך בכך.



אז איך מוצאים אהבה בחיים האלה של החלקה ימינה ושמאלה ואלגוריתם שמסתיר אותך מגיל מסוים, וסטיגמות של גברים על נשים ושל נשים על גברים? אחרי הפרידה ההיא אמרתי לחברה שהלוואי וזה יהיה פשוט בפעם הבאה. שאני אלך ברחוב ומישהו ייתקל בי במעבר החצייה, וזו תהיה אהבה ממבט ראשון ונגמר הסיפור.



כמה ימים אחרי שאמרתי לה את המשפט הזה הלכתי ברחוב ומישהו האט את רכבו ואמר לי: "את מהממת". חייכתי, כי זו הייתה תקופה מחורבנת, וכל מחמאה, מכל אחד הייתה עושה את העבודה. אחר כך הוא ביקש לתת לי את מספר הטלפון שלו. הוא היה חמוד, אפילו לא ביקש את המספר שלי מתוך נימוס והבנה שלא עושים את זה בעידן הנוכחי. אבל כמו גיבורות האגדות מהזן המודרני אמרתי לו לא.