שבוע למות גאולה כהן, אישה מיוחדת במינה, וההספדים מכל הכיוונים ממשיכים לזרום. אלה אינם הספדים שגרתיים עם מליצות והגזמות ודברי שבח המתבקשים כביכול במעמד של פרידה מהמנוחה. לא, גאולה לא הייתה אישה של מליצות והגזמות ושבחים מאולצים. היא הייתה אשת אמת ויושר ואמונה לוהטת ודבקות ללא תנאי בדרכה ובתפיסותיה – אישה גדולה מהחיים, וברוח זו גם הדברים הנאמרים עליה, הבאים מכל המחנות. אנו בכל זאת יודעים להעריך אמונה ואמת ודבקות ללא תנאי של אדם בדרכו.
 
זימן לי הגורל וגם לי יש גאולה משלי. בבית “מעריב”, הנמחק בימים אלה מעל פני האדמה, הזדמנה לנו שכנות משרדית מיוחדת במינה. לא הכרתי את גאולה אישית לפני הצטרפותי ל”מעריב” בשנות ה־60 של המאה שעברה, אבל ידעתי את מעלליה ואת גבורתה במחתרת, ואחיה אהרן היה מחבריי.
 
בתקופת בואי ל”מעריב” ישבו כל הכתבים באולם אחד גדול יחסית, כשלכל אחד שולחן כתיבה וטלפון. זה היה מצב לא נוח ולא אידיאלי לעבודה, בוודאי לא לניהול שיחות טלפוניות עם מקורות שלא רצית שיישמעו ולא לכתיבה הדורשת ריכוז. יום אחד הוחלט להפוך את האולם לתאים קטנים, תא לכל כתב, ולהעניק בכך מרחב עבודה סגור, פרטי ושקט לכל אחד. סגור זה היה, מרחב – בקושי. בעלי גוף כמוני, לגובה ואז גם לרוחב, התקשו לנוע בתוך התא ולהיחלץ מתוכו.

מעבר לכך, קירות התאים לא הגיעו עד התקרה, רחוק מכך, וכל מה שהושמע בתאים הסמוכים לשלי הגיע לאוזני אחרים ולהפך. מי שהשתכנה בתא הסמוך לשלי, מימין כמובן, הייתה גאולה כהן. כך שכל מה שדיברתי בתאי בא גם לאוזניה וכל מה שהיא דיברה בתאה, לא פעם בטונים גבוהים, בא לאוזניי. וכך הכרתי את גאולה מקרוב, וגם את בנה צחי – בלי לראותו – שחינוכו נעשה לא מעט באמצעות הטלפון.
 

וכך גם הגענו, גאולה ואני, לכמה עימותים פוליטיים, לפעמים אפילו בטונים גבוהים. היא שמעה לא אחת את מה שאני אומר לבני שיחי בטלפון בנושאים פוליטיים בכלל ובנושא השטחים הכבושים בפרט (בפיה כמובן, המשוחררים), כמו גם קראה את מה שאני כותב בנושאים אלה. יום אחד זכיתי לנזיפה ממנה: “אני נדהמת ממך. הצטרפת לשובך היונים?”.
 
למחרת נכנסתי לתא שלה ושאלתי אותה בטון קצת מתריס: “מדוע נדהמת? אני חייב לחשוב כמוך?”. היא השיבה: “לא כמוני, אלא כמו שהאמונה הדתית מחייבת וכמו שרבים מחבריך, כמו אחי אהרן למשל, חושבים וכמוהם רוב מנהיגי המפד”ל”.

נכנסנו לוויכוח, כשאני טוען שרבים מבכירי המפד”ל, בהם שני הוריי, ובראשם מנהיג המפלגה משה חיים שפירא שהתנגד אפילו לשחרור־כיבוש העיר העתיקה בירושלים, מחזיקים בדעות יוניות. זרקתי שמות ידועים, אבל היא נשארה בשלה ופסקה: “הצעירים חושבים אחרת. איך אפשר בכלל להעלות על הדעת שנוותר על חברון ועל בית לחם ועל ירושלים העתיקה ועל הכותל והר הבית?”. המשכנו עוד בוויכוחים ממין זה מדי פעם (ובהם לא אלאה אתכם) ועם הזמן, הלהיטות והאמונה שלה קסמו לי יותר. איפה ישנן עוד נשים כמו האישה הזאת?
 
והיה גם נושא אחר, חשוב מאוד אף הוא, שדווקא איחד בינינו – המאבק למען פתיחת שערי ברית המועצות ליציאת היהודים. היא פעלה בלהט שלה במישור הפוליטי־מדיני ואני במישור התקשורתי ובמסגרת ארגון “נתיב”, ושנינו חשנו שתרמנו משהו לפתיחת השערים.