רטוריקה של אגרוף: בכירים בליכוד הסבירו השבוע שהם עובדים בשתי חזיתות סותרות במקביל - כשבכחול לבן כותשים את בנט או יוצאים מהמליאה בהפגנתיות כשהוא נואם, בליכוד מגינים עליו. אבל כשכחול לבן לא בסביבה, ברור שבנט הוא יריב פוליטי מר ויש אור ירוק לצאת להתקפות נגדו.

לכאורה, בזמן תעמולת בחירות מותר לחרוג מההיגיון. לכאורה, מותר גם לחרוג מההגינות: להבטיח סיפוח מיידי ולחזור בך, או להבטיח בפעם האלף תגובה קשה בעזה "בזמן ובמקום שיתאימו לנו". כבודה של הפוליטיקה הרעועה במקומה מונח, אבל מרוב מערכות בחירות, הציבור מקבל רק את החריגות ואין אפילו שביב של מענה על שאלות מהותיות.

האם נפתלי בנט הוא שר ביטחון ראוי, או רק פקק פוליטי? האם יש פתרון אמיתי לעזה בטווח הקרוב, או שתושבי העוטף ייאלצו לספוג ירי יומיומי, כפי שקורה כבר שנתיים תמימות? בנוסף, אין התייחסות לשאלה החשובה מכל: באיזה שלב לקחנו פנייה שממנה והלאה הפך הביטחון, קודש הקודשים של ישראל מאז ומעולם, לכלי ניגוח ותו לא?

נתניהו צייץ השבוע ש"התבשרנו שאיראן נכשלה בשיגור לוויין. הם גם נכשלים בהעברת נשק לסוריה וללבנון כי אנחנו פועלים שם כל הזמן, כולל בימים אלה". במסגרת הניגוח, הציוץ פורש כרמיזה שישראל אחראית לפיצוץ הלוויין. משם עבר הכדור לצד השני של המגרש, שהחזיר נגיחה משלו – פייק ניוז, אנחנו מושלמים והכל רדיפה. העצוב הוא שמרוב משחקי כדורעף, מי מתייחס לאמת? האמת היא שנתניהו שיחק יותר מדי פעמים במדיניות העמימות של ישראל כדי להתרברב בפני מצביעיו באחרונה, אבל לא עשה זאת הפעם.

נפתלי בנט כשר ביטחון. צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון
נפתלי בנט כשר ביטחון. צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון


אפשר היה להתנחם בכך שבמסגרת התעמולה זוכים תושבי עוטף עזה סוף סוף לתשומת לב. בכחול לבן יזמו דיון בעניינם, אבל יצאו בהפגנתיות מהמליאה בדרכם לבקר בעוטף כששר הביטחון עלה לדבר. מדוע לנהוג כך? אי אפשר "לצאת לעוטף" אחרי שבנט מסיים לענות? אז זהו, שאפשר, אבל אז מפספסים את הפוטנציאל הוויראלי ברשתות החברתיות.

סרטון האקזיט ההפגנתי אכן פרש כנפיים, ובנט מיד ערך מתוכו את החלק שבו הוא מטיח בשלושת הרמטכ"לים שהם כשלו ב"צוק איתן". לולא ישבתי בקבינט, הוא צעק אחריהם, לא היה פתרון למנהרות. כך נולד לו עוד סרטון בחירות. בהמשך כבר רצו ברשת שתי גרסאות של האירוע המכונן במליאה: באחת נשמעו האמירות המקוריות, ובשנייה התברר שלמען הסרטון הפכו את קולו של בנט לעמוק יותר וצווחני פחות. ומה יצא מכל זה למען תושבי העוטף? הרי בין סרטוני התעמולה, מגיעות לציבור גם תשובות על השאלות המהותיות.

בעיקר לא ברור איך הגענו למצב ששר ביטחון בן פחות מרבעון בממשלת מעבר מדבר בחוסר כבוד שכזה לשלושה רמטכ"לים לשעבר. עזבו את הנרטיב הבעייתי מבחינה לוגית, שבמסגרתו נידרש להאמין שקצין זוטר לשעבר כשיר מבחינה ביטחונית פי אלף משלושה גנרלים. אבל איזה מסר משדר שר הביטחון לציבור המצביעים שלו, אנשי הציונות הדתית, שמאז ומתמיד היו ראשוני האידיאולוגים, ראשוני המתגייסים ליחידות המובחרות, ראשוני הלוחמים, כשהוא מדבר ככה על מפקדיהם?

כך מכרסמת הרטוריקה הפוליטית של השנים האחרונות באמון הציבור במערכות השלטון. האמון בכנסת, בממשלה ובתקשורת צנח לשפל. האמון במשטרה ובמערכת המשפט נמצא כל הזמן בירידה. המשטרה, מערכת המשפט והתקשורת סבלו מהפיכתן לכלי ניגוח פוליטיים, אך מי שהכי סבלו מכך הן דווקא המפלגות, הממשלה והכנסת. המערכת היחידה שזוכה לאמון גבוה ויציב היא דווקא הצבאית, וזה בהחלט מעניין. אולי זה אומר שבנושאי ביטחון כדאי להיזהר מאפקט הבומרנג, כי מערכות שמתנהלות במקצועיות ובאחריות מלאה, הן פשוט פחות חשופות לרטוריקת שק האגרוף המזדמן.