הם יורדים אל העם, מסתובבים בינינו ברחובות, מצטלמים איתנו ואפילו עושים קניות בסופר. הפוליטיקאים שלנו לא מהססים בכל מערכת בחירות לנצל את שטיק העממיות הנדוש, להראות שהם אנושיים, בני אדם שקמים בבוקר, שותים קפה, עושים קניות וחיים בדיוק כמונו.
ואנחנו כמו ילדים תמימים מביטים בעיניים כלות על הגיבורים המרוחקים שלנו שנראים מורמים מעם, כאלה שבהם לא פוגעת הבירוקרטיה והשחיקה של חיי היומיום. אלא שהם כמהים להראות לנו שהם בדיוק כמו כולנו - אנושיים, פגיעים, בני אדם מעבר לתפקיד ולטייטל המכובד.
אלא שברגע שנגמרות הבחירות ומסתיים הקמפיין, הם נכנסים בחזרה למחילותיהם, שוכחים שהבטיחו כל מיני הבטחות שצריך לקיים, והמגע עם הציבור לפתע נהיה מעיק. אפשר להבין אותם, זה לא פשוט להיות נבחר ציבור.
שלא תטעו, אין כאן עניין של דעה פוליטית. כולם אותו הדבר, זה הדנ"א של הפוליטיקה לאורך ההיסטוריה. בני אדם היו זקוקים מאז ומעולם למישהו שינהיג אותם, למשהו להאמין בו ולתקווה שאפשר להיאחז בה. בעתות צרה גם החילוני הגמור ביותר יביט לשמיים ויחפש את אלוהים, את זה שינחה אותו ויראה לו את הדרך כדי שיהיה לו בשביל מה או בשביל מי להמשיך.
אחרי שהסתובבתי בעשרת הימים האחרונים בין מטה בחירות אחד למשנהו בעיר הגדולה וגם בפריפריה המרוחקת ביותר, ראיתי איך שוב ושוב בונים לנו משני צִדי המפה הפוליטית קמפיין מוצלח לחלב שהחמיץ ובפעם השלישית בתוך שנה מוזגים את החלב הזה לקפה הראשון והחשוב של הבוקר. וכולנו, גם המתוחכמים שבינינו, נופלים לאותם השטיקים הנדושים והנלוזים.
גם אם התעשתנו והחלטנו שדי, הפעם נבדוק היטב למי נצביע, נקרא את המצע ונבין מה סדרי העדיפויות האישיים שלנו במקום להיות מכונת הצבעות אוטומטית - תמיד יהיו בינינו אלה שיעדיפו להיות הפראיירים התורנים המתחלפים, קטני אמונה שיסננו: גם ככה כולם אותו דבר, אז למה להתאמץ?
ראיתי אנשים שמסרבים להאמין ומעדיפים להתעלם מהמצב הרע. אנשים שאין להם ברירה אלא לקבל את הסיטואציה כמו שהיא, רק כדי לא להחריב לעצמם את החלום, את האידיאה שהם מאמינים בה. רק כדי לא להתאכזב ממי שנוטע בהם תקווה. כי עד כמה שקשה להאמין, בסופו של דבר גם הוא אנושי. בן אדם עם חולשות.
גיליתי שאנשים רוצים שדברים חדשים וטובים יקרו להם בחיים, אבל הם מפחדים מאוד משינויים. גיליתי שיש כאלה שעבורם גם שינוי דעה פוליטית הוא קצת כמו להחליף עבודה באמצע החיים, לעבור לעיר אחרת או לחיות שנה במקום שלא הכירו מעולם ושאינו דובר את שפתם. מתברר שהלא מודע הוא אויב גדול יותר מאי־נוחות, מתסכול ואפילו מצרה קיימת. לפעמים עדיף להישאר לשבת במקום המוכר, גם אם הוא מתחיל לדקור לך בגב, מאשר לנוע לתוך חלל ריק שיכול לצאת ממנו טוב אך איש לא מבטיח לנו שלא ייצא ממנו רע.
בשבוע שעבר, בלילה של נדודי שינה, מצאתי את עצמי צופה בשלוש לפנות בוקר בעימות של חברי המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. אליזבת וורן, שאפשר לומר שדי נחרבו סיכוייה לעמוד בראש המפלגה, הצליחה להפוך לסמרטוט רצפה מועמד אחר - מייקל בלומברג, זה שמכונה ״הטראמפ של הדמוקרטים״ רק בלי גסות הרוח. אני לא מתעמקת בפוליטיקה האמריקאית עד כדי כך שאוכל לנתח את המצב, אבל זה הבהיר לי שבעידן החדש, נטול הממלכתיות, לא יכול אף אחד - גם אם הוא מנהיג גדול - להסתובב עם הילת המפקד הכה מוכרת, האיש שמורם מעם ומלהיב את ההמון מהמרפסת. בעידן החדש זה לא קיים יותר. נפרצו כל הגבולות.
לא רק בארצות הברית. זה קיים גם אצלנו, אבל אנחנו כל כך רגילים לזה, עד שלפעמים קשה להאמין כמה חמורה העובדה שהמנהיגים שלנו עושים הכל בלי להתאמץ להסתיר את העובדה שגם הם אנשים קטנים, שרואים קודם כל את עצמם.
בבחירות הקרובות אני הולכת בלב כבד אל הקלפי. לא כי אין אלטרנטיבה (תמיד יש, ולכל אחד מכל צד) אלא כי זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שאין מי שמייצג אותי ממש. ובכל זאת, אני מאמינה שחובה אחת שהיא אומנם זכות, קריטית מכדי שאוותר עליה, גם במחיר של פתק לבן.