ליקוטים מהרשתות:
• הבנתי שמאשפזים חולים במצב קל במלון "דן פנורמה". אחכה לסבב של "יערות הכרמל" (פזית מוסקוביץ׳)
• פשרה לגבי סגירת בתי המשפט: שיסגרו רק את האולם שביבי אמור להישפט בו, והוא ייסגר רק לשעה שבו נקבע המשפט (עופר דגן)
• אסכם זאת כך: אנשים שמפחדים ממה שקורה כרגע בכנסת אבל לא מפחדים מממשלה שתלויה באחמד טיבי והיבא יזבק, לא באמת מפחדים     ממה שקורה כרגע בכנסת (יותם זמרי)
• הושגה פשרה: מעקב השב"כ אחרי חולי קורונה יבוצע ללא מכרז על ידי הממד החמישי (אייר עוזיאל)
• ביום ראשון בשעה 17:00, כמחווה לאנשים שמייצרים עבורנו נייר טואלט, כולנו נוציא את התחת מהחלון (שותף. לא הצלחתי להגיע למקור)

עולם הפוך
קצת תמוה המצב הזה, אנחנו בתוך שואה שאיננה רק ליהודים. תחושה מוזרה. מבלבל הווירוס הזה. זהו אסון שפוגע קשות בבני אדם, אבל הוא לא פוגע רק ביהודים. פתאום אני בקשר עם אנשים בעולם שסובלים מאותה התקפה על עולמם ומבוהלים מאותו איום להרוס אותו. פתאום זו לא רק צרה שלי שאחרים נאנחים מולה בצער, או אומרים לי: בכל זאת, זה קצת גם באשמתכם. עשית טעות, וירוס. היית צריך להתחיל עם היהודים. עכשיו מה יהיה? בסוף יהודים יהיו אלה שימצאו את הדרך לחסל אותך. אז תבין איזו שגיאה עשית.  

מישהו לוקח שמות
(שיר בלוז ישן מתחילת המאה שעברה ואולי מלפני כן. מילים שאין יודע מי חיבר אותן. זמרי בלוז גדולים רבים שרים אותו. שיר ענק שאני אוהב מאוד. תרגמתי אותו כאן. השיר מתאר את מצב בני האדם בכל מקרה, אבל הלוואי והוא לא יקבל אקטואליות מיוחדת דווקא במצב שמול הסכנות שלו אנחנו והאנושות ניצבים עכשיו).  

"יש מישהו שמסתובב לו ולוקח שמות"

יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁמִּסְתּוֹבֵב לוֹ וְלוֹקֵחַ שֵׁמוֹת,
אֱלֹהִים, מִישֶׁהוּ מִסְתּוֹבֵב לוֹ, לוֹקֵחַ שֵׁמוֹת.
הוּא לָקַח אֶת הַשֵּׁם שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי,
וְהִשְׁאִיר לִי פֶּצַע בַּלֵּב,
מִישֶׁהוּ מִסְתּוֹבֵב לוֹ וְלוֹקֵחַ שֵׁמוֹת.

יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁמִּסְתּוֹבֵב לוֹ וְלוֹקֵחַ שֵׁמוֹת,
אֱלֹהִים, מִישֶׁהוּ מִסְתּוֹבֵב לוֹ, לוֹקֵחַ שֵׁמוֹת.
הוּא לָקַח אֶת הַשֵּׁם שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי,
וְהִשְׁאִיר לִי פֶּצַע בַּלֵּב,
מִישֶׁהוּ מִסְתּוֹבֵב לוֹ וְלוֹקֵחַ שֵׁמוֹת.
יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁמִּסְתּוֹבֵב לוֹ וְלוֹקֵחַ שֵׁמוֹת,
אֱלֹהִים, מִישֶׁהוּ מִסְתּוֹבֵב לוֹ, לוֹקֵחַ שֵׁמוֹת.
הוּא לָקַח אֶת הַשֵּׁם שֶׁל אֲחוֹתִי,
וְהִשְׁאִיר לִי פֶּצַע בַּלֵּב,
מִישֶׁהוּ מִסְתּוֹבֵב לוֹ וְלוֹקֵחַ שֵׁמוֹת.

יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁמִּסְתּוֹבֵב לוֹ וְלוֹקֵחַ שֵׁמוֹת,
אֱלֹהִים, מִישֶׁהוּ מִסְתּוֹבֵב לוֹ, לוֹקֵחַ שֵׁמוֹת.
הוּא לָקַח אֶת הַשֵּׁם שֶׁל אָח שֶׁלִּי,
וְהִשְׁאִיר לִי פֶּצַע בַּלֵּב,
יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁמִּסְתּוֹבֵב לוֹ וְלוֹקֵחַ שֵׁמוֹת.

הכלב שמוציא אותנו לטיול
האו האו, אני כלב בית רגיל, כתם על המצח וכתם על הגב, לא משהו מיוחד. לא גזעי ולא עם תעודות, וחי בתל אביב. פתאום הכל משתנה סביבי. מה שהיה מוכר עד עכשיו בורח לי, יותר מהזנב שלי כשאני רודף אחריו. מעניין באמת איך זה שאני אף פעם לא מצליח להשיג אותו, במבט ראשון הוא לא נראה יותר מהיר ממני. טוב, נחזור למה שרציתי לספר לכם: פתאום לוקחים אותי למטה תשע ועשר פעמים ביום. פעם הייתי מחכה ומחכה, ובסוף מישהו רדום עיניים היה אומר בעצבים “אבל לקחתי אותו רק אתמול", ופותח לי את הדלת. עכשיו: “בוא, מותק, יוצאים", כל שעתיים. הם גם חוטפים אחד מהשני את הרצועה וצועקים: “אתה כבר הוצאת אותו היום פעמיים, עכשיו תורי".

בחוץ כמעט אין בני אדם. שומעים רק נביחות, ולא את קולות בני האדם שתמיד מפריעים לי לשמוע את החברים שלי נובחים. במיוחד את הקוקר ספנייל הג'ינג'ית. היא לא מסתכלת על אחד כמוני, אבל כאשר שרבבתי את הלשון מהפה אתמול, כשהיא עברה מולי, היא דווקא כשכשה בזנב האדמוני.

קורונה: שדרות רוטשילד בת״א ריקות מאדם (צילום: אבשלום ששוני)קורונה: שדרות רוטשילד בת״א ריקות מאדם (צילום: אבשלום ששוני)


אתמול דפק בדלת שכן שאף פעם לא מוותר לנו על חניה, וביקש שייתנו לו אותי כדי לצאת לטיול. הוא הציע את החתול שלו, פרסי לבן, בתמורה. צחקנו. הוא הציע ארבעה גלילי נייר טואלט. הבעלים שלי לא הסכימו. יש לנו רק כלב אחד, הם אמרו, ואנחנו צריכים אותו בשבילנו.  
האמת, האו האו, תמיד ידעתי שהעולם נוסד בשביל כלבים ולא הבנתי מה בני האדם מסתובבים לנו בין הרגליים. סוף־סוף הפסיקו להרשות לבני אדם לשוטט בכל מקום.

אתמול ראיתי דבר מוזר: אדם הלך ברחוב עם כלב שעשוי מסמרטוטים. בני אדם לא מבדילים, אבל אנחנו הכלבים מריחים, ומיד הרחתי שאלה בגדים ישנים שנקרעו לרצועות, נצבעו שחור והם עוטפים גוף מקרטון. מה זה? שאלתי כלב שעבר שם. הוא כלב של פרופסור למתמטיקה שכמעט זכה בפרס אבּל, שהוא פרס נובל למתמטיקה, כלב חכם, והוא הסביר: “בני אדם לא רשאים עכשיו להסתובב בלי סיבה. הוצאת כלב לטיול זו סיבה מוצדקת". הבנתי. האמת, תמיד חשבתי שאני הוא הלוקח את הבעלים שלי לטיול, ועושה להם טובה, עכשיו הבנתי עד כמה זה נכון.

אין יותר “מוליך כלבים", כמובן. זה מקצוע שהתמוטט מאז הקורונה. פעם, בעבר, הוא הסתובב בשדרה בחגור מלא. 40 מאיתנו היו קשורים אליו בעשרות רצועות. בתקופה כמו היום לא ייתנו לו אותי יותר. או, הנה הוא בא מולנו. הוא משתעל ועוטה מסיכה. הטלפון שלו מצייץ. הוא מביט בטלפון ונבהל. הוא אומר: “שלחו לי הודעה מהשב"כ שעמדתי ליד חולה בקורונה ועליי להיכנס להסגר". הוא מביט בי, ואני רואה בעיניו תחינה אילמת: “עזור לי". אבל אני לא יכול לרחם על כל אדם נטוש. אם אתחיל, כל אדם ירוץ אליי מכשכש בתחת ובעיניים כמהות לחיבה. עליו להישמע להוראות. אחרת הוא ידביק את הבעל שלי. האו, האו, לך מכאן.

פינת השלולית
הלו, משטרה? מגן דוד? מטה החירום? בואו מהר. אני סגור כאן לפי ההוראות בשלולית שקמה בחורף הזה במסגרת שלולית למשתכן לצפרדעים צעירים. יש פה נסיכה והיא מנסה להתקרב אליי.