"דבר בעיר - כנס רגליך", מלים אלה נכתבו ותועדו לדורות לפני למעלה מאלף וחמש מאות שנים. אם משתוללת מגיפת דבר בעיר, אל תצא מהבית, כך קבעו או המליצו חכמי התלמוד (בבלי מסכת בבא קמא דף ס').
חכמי התלמוד לא נכנסו לפרטים על התסמונות של המגיפה, על ממדיה ועל תרופה אפשרית. לא היו להם את הכלים לבדוק ולברר את הזוויות האלה של מגיפה. מה שהדריך אותם והכתיב להם את הצורך להתריע, לייעץ להפגין נוכחות אפילו רק מילולית בעת צרה ומצוקה היתה פשוט מאוד.
תחושת האנושיות שפעמה בלבם, הדאגה לאנוש, יחס חם לזולת. מה שקוראים היום הומניות. גם מי שחיברו את התפילות שיהודים מתפללים אלפי ומאות שנים מזכירים בתפילות ומתייחסים למונח מגיפה, לא כהרתעה ולא בצירוף עצה והדרכה, אלא כפורענות שהיא בגדר האפשרי, כצרה שצריכים להתפלל שלא תבוא.
בתפילת 'ונתנה תוקף' שנאמרת בראש השנה ויום כיפור, "מי ברעש ומי במגיפה". בתפילת אבינו מלכנו, המיוחדת לימי צום "אבינו מלכנו מנע מגיפה מנחלתנו". בתפילת "יהי רצון" בימי שני וחמישי "ולמנע משחית ומגיפה מעלינו". הכוונה בהכללת המילה המבעיתה מגיפה בתפילות לא היתה להפחיד או להרתיע. אלא פשוט להזכיר למתפלל שהוא בן אנוש, שהוא חשוף למצבים קשים, שהוא איננו חסין מאיום שצפוי להיווצר באופן פתאומי.
אין בהקדמה זאת שום נסיון הדתה, או חלילה מאמץ להעדיף חשיבה דתית. הכוונה היא להסביר שהבהלה, הבעתה והפחדים שמגיפת הקורונה גורמת ומפיצה, חשפו את הצדדים השליליים, המזיקים וההרסניים של חדירת השתלטות הטכנולוגיה והמודרניזם לתחום יחסי האנוש. אנחנו לא שמים לב ומתעלמים, או במקרה הטוב אדישים, לעובדה שביחסי האנוש היום אין כמעט קשר ישיר, אין אינטימיות, הם נעדרים צנעה, אין בהם דיבור בלי תיווך של מכשיר, אין שיחה או ויכוח שמתנהלים מול עינים.
מה שיש זה הסמארטפון, הפייסבוק והרשתות החברתיות. היחסים הם מכניים, טכניים, מרוקנים מרגשות שמחה, או מבוכה. מה שקוראים קומוניקציה, במובן כשם כולל לאמצעי התקשורת האנושית, והעברת רגשות בין בני אדם, הפכה למעשה מכונתי, לפעולה מכנית, לפועל טכני. בלי קמצוץ של רגש, של נשמה.
מעולם בתולדות האנושות בני אדם לא היו מנותקים, ולא דיברו איש עם רעהו ואישה עם רעותה כמו היום. מעולם, לא היו בני אדם כל כך מנוכרים, מרוחקים נפשית ואף עוינים איש את רעהו, ואשה את רעותה כמו היום. הדיבור איננו מוצא שפתיים, כפי שהוא נוצר להיות, והקשר איננו חיבור והידוק כפי שהוא אמור להיות.
מגיפת הקורונה גילתה שנגיף הטכנולוגיה ו-ווירוס המודרניזם חדר לתחום יחסי האנוש בהיקף ומידה שאיש לא חזה ולא ציפה. וירוס הקורונה גילה פתאם שהנוחות, הקלות והמהירות המחמיאה שהמכשור הטוטאלי של יחסי האנוש, הם מזוייפים, מעורערים ולא עומדים רגע במבחן של אסון וקטסטרופה בלתי צפויים.
ידע כל חילוני, היהדות, הדת היהודית והמסורת אינם רק אוסף של מצוות, צווים והלכות. לפני אלפי שנים, ביקשו חכמי התלמוד ללמד, להסביר ולתעד את יסודות היהדות כשומרי האנושיות, נוטרי ההומניות ומגיני יחסי אנוש ישירים, חמים ולבביים.
הבה ניתן ונניח לטכנולוגיה להביס את נגיף הקורונה. זה היעוד, התפקיד והמהות של טכנולוגיה. אבל אין לה מה לעשות בתחום האנושי, האינטימי והנפשי של היחסים בין בני אדם.